בס"ד

תפקיד האחרון שלי במשרד לשוויון חברתי יצא לי לצאת לביקורים דיפלומטיים במדינות ולפעול לקידום נושאים מקצועיים. באחת מהנסיעות לניו-יורק יצא לי להיפגש עם אנשים מכובדים המתעסקים בפיצויים לניצולי שואה. נכנסתי למבנה שבו נקבעה הפגישה והמתנתי עם הצוות שלנו עד לתחילתה. לאט לאט התחילו להגיע אנשים לחדר, כל אחד עם חליפה יותר יפה מאשר השני, כולם מדוגמים, למעט אחד. אני כבר התחלתי לחשוב למי אני פונה, מה אומר לו והכל היה מוכן מבחינתי.

אבל הימרתי על האדם הלא נכון, הימרתי על פי הלבוש היפה, המיקום בשולחן והמראה היוקרתי. מסתבר שדווקא האיש שהיה מסביב לשולחן בלי החליפה ולא במקום הכי מרכזי, הוא היה בעל התפקיד הרלוונטי שאליו הייתי צריך לפנות. אחרי הישיבה, הגיע אליי אדם חכם ומבוגר מאוד שלקח חלק בפגישה ואמר לי משפט שחרוט בי  - "אתה יודע למה האיש הזה לא לובש חליפות ? עניתי : אין לי מושג, ואז הוא ענה: כי הוא מבין ויודע היטב את הערך האמתי שלו, הוא יודע שלא משנה איפה הוא יישב ואיך הוא ייראה, היכולות שלו והערך המוסף שהוא מביא לשולחן יהיו ברורים, בכל מקום וכל פורום.  

בזה נסתיים אחד השיעורים המעלפים שקיבלתי.

פרשת "תרומה" אותה נקרא השבת פותחת סדרת פרשיות העוסקות בבניית כלי המשכן ובהכנת בגדי הכוהנים. שתי פרשיות (תרומה-תצווה) מכילות את הציוויים ושתי פרשיות (ויקהל –פקודי) מתארות את אופן ההקמה והעשייה של הדברים. הכלי הראשון שהתורה מצווה על הכנתו הוא "ארון הקודש" או בשמו "ארון העדות" :

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ .... וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ. וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר. אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב..... וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות כה, י-כב)

ארון הקודש הוא הלב של המשכן, הוא ממוקם לבדו בקודש הקודשים והתורה מעידה שמעל הכפורת המונחת על הארון הקב"ה מדבר עם משה רבנו. פעמיים בקטע מעלה מציינת התורה שבתוך הארון יש לשים את "העדות". מהי אותה "עדות" שצריכה להיות מונחת בארון ה' ומדוע התורה כופלת ציווי זה פעמיים, מיד זה לאחר זה ?

רש"י הקדוש (1040-1105, צרפת) בפרשתנו מפרש ש-"העדות" היא התורה והתכלית של הנחתה בארון היא להיות לעדות בין הקב"ה לבין עם ישראל לדורי דורות:

"העדת" - הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא לְעֵדוּת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם מִצְווֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ. (שם)

בפרשת "פקודי", המתארת את אופן עשיית המשכן, מפרש רש"י את הפסוק : "וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֶל-הָאָרֹן", כך ש-"העדות" הם לוחות הברית - "את העדת - הַלּוּחוֹת". (שמות מ', כ). רש"י משקף את המחלוקת בחז"ל בעניין זה אשר באה לידי ביטוי בכמה מקומות.

 הרשב"ם (1085-1158, צרפת), נכדו של רש"י, קובע שהעדות היא לוחות הברית והוא מסביר שגם התכלית של הנחת הלוחות בארון ה' היא בדיוק אותה תכלית של הנחת התורה בארון – להיות עדות בין הקב"ה לעם ישראל:

"את העדת - הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית". (שמות כה, טז)

התורה או הלוחות. כך או כך, התכלית של "העדות" היא אחת - להיות לברית נצח בין הקב"ה לבין עם ישראל. הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין), מסכם את זה יפה – הייעוד של העדות היא לחבר בין הקב"ה לישראל : 

"העדות"  מלשון עד כמו שפירש רש״י וגם מלשון יעוד שהם מחברים את הקדוש ברוך הוא וישראל כ״י". (שם)

אחרי שעמדנו על מהי אותה "עדות", מדוע נדרשת כפילות בציווי זה ?

רש"י מעיד בפירושו שקיים קושי להסביר את הכפילות האמורה בפסוקים והוא מסביר על אף הקושי, שהתורה שבה לצוות על הכנסת העדות לארון בחלק המדבר על הכפורת כדי לומר לנו שקודם כל ישים את העדות בתוך הארון ורק אח"כ יכסה את הארון בכרובים (כפורת):

"ואל הארן תתן את העדת -  לֹא יָדַעְתִּי לָמָּה נִכְפַּל, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת, וְיֵשׁ לוֹמַר, שֶׁבָּא לְלַמֵּד שֶׁבְּעוֹדוֹ אָרוֹן לְבַדּוֹ, בְּלֹא כַפֹּרֶת, יִתֵּן תְּחִלָּה הָעֵדוּת לְתוֹכוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עָלָיו". (שם)

רבי אליהו מזרחי (הרא"ם, 1435-1526, קושטא) המפרש את דבריו של רש"י, אינו מבין מדוע רש"י התקשה ומבחינתי הדברים ברורים. הרא"ם מביא שני הסברים לכפילות, האחד הוא שמדובר בכפילות המגיעה אחרי השלמת הציווי על הכנת הכרובים (כפורת) ולכן עם סיום הציווי השלם על ארון ה', ראוי להזכיר שוב את החובה להכניס בארון את "העדות". הפירוש השני בה להבהיר לנו שהשכינה של הקב"ה המוזכרת בפסוקים ("וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת"), מגיע מכוח "העדות" ולא מכוח שום דבר אחר :

"לא ידעתי למה לא ידע למה נכפל .... אין לתמוה על ההכפל כי נכפל בעבור תוספת ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שלא נזכר למעלה להודיע שע"י נתינת העדות בתוך הארון תהיה שכינתו שורה בו ויהיה הדבור יוצא מבין שני הכרובים ומגיע הקול אליו ולא הזכיר זה למעלה מפני שעדיין לא צוה לא על הכפרת ולא על הכרובים". (שם)

הדיבור של הקב"ה, השכינה האלוקית מעל הארון מגיעה מכוח "העדות" המוסתרת בתוך הארון. "עדות" שכלפי חוץ אף אחד בכלל לא רואה אותה, "עדות" שבלי קיומה אין שכינה. הדיבר של הקב"ה לא מגיע מכוח הכרובים המפוארים, הזהב הנוצץ, היופי וההדר, אלא מכוח מה שיש בפנים.

אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מביא מספר פירושים מרתקים המסבירים את הכפילות בפסוקים, נביא שניים מהם. על פי הפירוש הראשון הציווי נכפל פעמיים כדי להגיד לבני ישראל, העדות הזאת שנכנסת לארון ה' עכשיו, היא לדורי דורות ולעולמי עד ובשום סיטואציה בעולם "העדות לא תצא משם":

"והנכון בעיני לומר כי כוונת הכתוב היא לרבות בו נתינה לומר שאחר שיתן הכפורת על הארון לא יצאו ממנו עוד לדורות עולם כמשפט ספר תורה אשר צוה לשום מצד וכו' ... ואמר כי העדות שם יהיו לבל יצאו עוד. ולזה ריבה בו נתינה אחר נתינה... כי לא בא אלא לומר שאחר שנתנום בארון וכיסה בכפורת נתונים נתונים יהיו שמה עד עולם והבן". (שם)

הפירוש הנוסף של אור החיים הקדוש מבחין בין מעלת "העדות" לבין מעלת "הכרובים" והוא קובע שהכפילות נועדה לומר לנו שמעלתה של "העדות" המוסתרת גבוהה יותר ממעלת הכפורת, גם אם מבחינה פיזית הכרובים יושבים מעל "העדות" :

"ובדרך רמז נראה כי בא לרמוז לו שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתוך הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו מה שלא היה נשמע כן אם היה מקדים לומר ונתת את העדות וגו' ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה משמע שהכפורת הוא למעלה מהארון". (שם)

המיקום הפיזי לא משנה, גם אם אתה יושב במקום הכי טוב בשולחן, גם אם אתה יושב מעל כל אחד אחר, גם אם אתה על הכסא הגבוה וכולם נמוכים ממך – זה לא הופך אותך לחשוב יותר. לא המיקום מגדיר את החשיבות שלך על פני האחרים ובטח לא את היכולות, האיכויות והמשקל הסגולי שלך בשולחן. רק מה שנמצא בפנים יקבע את מה שאתה ואת משקלך.

המהר"ל מפראג (1520-1609, פולין וצ'כיה) קובע דבר מדהים:  

"לא ידעתי - לא ידעתי למה לא ידע, כי לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד, דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב הווה אמינא אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב : "ונתת אל החושן את האורים ואת התומים", אפילו הכי בבית שני אף אם אין אורים, היה החושן, הכי נמי שמא אף על גב דאין לוחות - יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד "ונתת אל הארון את העדות", שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיה ארון אם אין עדות. ובבית שני שלא היה העדות, לכך לא עשו את הארון". (גור אריה, שמות כה)

"העדות" מעכבים את הארון. בלי העדות שאף אחד לא רואה אותה בעין בכלל, אין משמעות לארון. לא יהיה ארון, אם אין עדות. ולכן, בבית שני שהעדות נגנזה, לא עשו את ארון ה' במסגרת בית שני.

מפגשים ופגישות רבות יושבות על תארים, מיקומים, הידורים ופאר. גם במקומות האלו, חייבים לזכור שהמהות היא מה אתה מביא איתך למפגש, מה היכולות שאתה תורם לשיח, מה המשקל הסגולי שלך ולאו דווקא מה שנראה בחוץ. רושם חיצוני הוא חשוב, אבל הוא מחזיק פגישה או שתיים, עד שהאמת מתבררת והוא בטח הרבה פחות חשוב מהרושם הפנימי, מהיכולות ומההתנהגות האמתית של האדם ומיהו באמת.

שנזכה. שבת שלום.