בס"ד
פעם שהייתי ילד, בגילאי העשרה, אהבנו מאוד מאוד לשחק כדורסל. כמעט כל יום היינו מבלים, חבורה של ילדים במגרש. היה איתנו חבר שכל פעם היה לו ביש מזל עם הכדור, כל הכדורים הטועים על המגרש היו פוגשים איך שהוא את הראש של אותו בחור. פעם אחת, מישהו זרק כדור והכדור עף לגובה, אותו בחור שמתורגל בלפגוש כדורים מקרוב, תפס את הראש בין הידיים והוריד את הראש כלפי הרצפה. הכדור, אשר היה רגיל לפגוש את הפרצוף של אותו בחור, הגיע אליו הפעם מלמטה. נגע במגרש וחזר אליו ישירות מלמטה.
במרבית הפעמים "אויב" חיצוני (בדיוק כמו שאנו חווים בשעות אלו) גורם לנו להתכנס ולהתחבא ולחשוב שנגמרו הבעיות. אבל אם לא עושים את זה ביחד, באמת ביחד וכמו שצריך, מכל הלב ובאמת – זה חוזר. השבת אנחנו מסיימים את ספר "ויקרא" וקוראים את פרשיות "בהר-בחוקותי". פרשת בחוקותי היא אחת משני פרשיות בתורה אשר מרוכזות בהן ברכות וקללות המיועדות לעם ישראל, בהתאם להתנהגותנו ובחירת דרכנו.
המבנה הוא כזה. התורה אומרת "אם בחוקותי" לא תלכו יגיע עליכם כך וכך, ואם עדיין לא תלכו בחוקותיי אז יגיע כך וכך ואם תמשיכו ללכת עימי בקרי, יקרה כך וכך וכן הלאה. עליית מדרגה בהיקף הקללה והשפעתה על עם ישראל כל פעם. אני מבקש לעמוד על קללה אחת המפורטת בתורה, אשר על פניו, על פי חומרתה, הייתה צריכה לפתוח את סדרת הקללות, אך היא מופיעה במיקום אחר :
"וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה.... וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת, מְכַלּוֹת עֵינַיִם, וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ ......וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. .... וְאִם-בְּאֵלֶּה--לֹא תִוָּסְרוּ, לִי; וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, קֶרִי. ... בְּשִׁבְרִי לָכֶם, מַטֵּה-לֶחֶם, וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד, וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל; וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא תִשְׂבָּעוּ". (ויקרא כו, יד-כו)
"קללת הלחם" המופיע בפסוק האחרון מופיע הרבה אחרי קללות אחרות משמעותיות, לדוגמא : אחרי חרב ומצור על עם ישראל. מה המשמעות של הקללה הזו והאם ניתן לראות בה גם נקודות אור של ברכה ?
רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר בפשט הדברים, מה מהות הקללה :
"בשברי לכם מטה לחם. אֶשְׁבֹּר לָכֶם כָּל מִסְעַד אֹכֶל, וְהֵם חִצֵּי רָעָב. ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מֵחֹסֶר עֵצִים. והשיבו לחמכם במשקל. שֶׁתְּהֵא הַתְּבוּאָה נִרְקֶבֶת וְנַעֲשֵׂית פַּת נְפֹלֶת, וּמִשְׁתַּבֶּרֶת בַּתַּנּוּר, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת וְשׁוֹקְלוֹת אֶת הַשְּׁבָרִים לְחַלְּקָם בֵּינֵיהֶם. ואכלתם ולא תשבעו. זֶהוּ מְאֵרָה בְּתוֹךְ הַמֵּעַיִם בַּלֶּחֶם". (רש"י, ויקרא כו', יד)
קללה רחבה מאוד אשר לא נוגעת רק למחסור בלחם. "מטה הלחם" הוא כל הדברים הנשענים על הלחם, כל מה שסועדים עם הלחם כמו: פולים, עדשים וקטניות וכיוצא. גם בהם יהיה מחסור גדול. בנוסף, יהיה מחסור בעצים בכדי להדליק את התנורים והתפוקה של התבואה שכבר קיימת תהיה מאוד מאוד ירודה. ואם זה לא מספיק, גם מה שתוכל, לא תשבע ממנו בשל מחלת מעיים. קללה מאוד רחבה אשר פוגעת במשק הכלכלי כולו, בחומרי הייצור (עצים), בכל חומרי הגלם (חיטה, קטניות וכיוצא) ואינה מצומצמת ללחם. במצב הזה, מרכזיותה יכולה להיות מובנת.
הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר שהקללה הזו היא פתיחה למגיפה היותר גדולה. התהליך המתואר בקללה זו מביאה בעצם את המגיפה היותר גדולה ומכאן מרכזיותה :
"בשברי וגו׳ - הרעב מכין את הדרך למגפה. בתנור אחד - תנוריהם היו קטנים ומיטלטלים, והספיקו לצורכי בית אחד בלבד. אך מחסור הלחם יהיה כך, שעל עשר משפחות יהיה להסתפק בכמות שיש בה כדי סיפוק צורכי משפחה אחת בלבד. במשקל - לחם יהיה כל כך יקר עד שישקלו אותו במאזניים, לבל יקבל האחד יותר מהשני". (ויקרא כו, כו)
רבי יצחק שמואל רג'יו (1784-1855, איטליה) בפירושו מסביר את עליית המדרגה הקיימת בקללה הזו, ביחס לקללות הקודמות :
"בשברי לכם מטה לחם, כשתאספו אל הערים לא תספיק התבואה למאכל האנשים שבעיר, ויבואו עליכם כאחת מכת חרב דבר ורעב, ורעב זה קשה מרעב האמור למעלה, שבהיות הרעב מעוצר שמים, אפשר להביא תבואות מחוץ למדינה, או לפזר רגליו ללכת חוצה לארץ, ורעב זה רעב של מהומה, שהאויבים מבחוץ ואין יוצא ואין בא בעיר". (ביאור יש"ר על התורה, ויקרא כו, כו)
מסביר רבי יצחק שלמות בשל רעב, זאת מדרגה יותר קשה מאשר להיות במצור או למות בחרב המלחמה ולכן המיקום של הקללה הוא מדויק. האלשיך הקדוש אומר בפירוש שגם חכמים קובעים במסכת סנהדרין : " בשברי לכם מטה לחם זו קשה מכלן". (סנהדרין דף ס"ג).
רבי יצחק עראמה (1420-1494, ספרד) בפירושו "עקידת יצחק" לוקח אותנו למקומות נוספים. על פי פירושו, הקללה הזו תגיע לעם ישראל, אם הם ינסו להתחמק מה- "אויב" החיצוני הבא להציק להם על מעשיהם ודרכם. אם ינסו עם ישראל לסמוך על כוחם ותבואתם ולא יתרגשו מכך שבחוץ פרוס "אויב" המבקש בעצם להשיב אותם מדרכם הרעה, מסביר שהמכה הזאת תגיע אם בני ישראל ינסו לברוח מהאויב החיצוני המקיף אותם, לא תהיה ברירה אלא לפגוע במקור העוצמה כדי להחזיר אותנו לדרך:
"ואם באולי תחשבו להמלט כשתאספו אל עריכם החזקות והבצורות אשר אתם בוטחים בהם להלחם משם עם האויב הנה אנכי אהיה להם לעזרה במה שאשלח דבר בתוככם ונתתם בו ביד אויב.... והעד אומרו בשברי לכם מטה לחם. יאמר שהדבר וההכנע שהזכיר יהיה במה שישבור להם מטה לחם ולא יהיה להם כח לעמוד במצור ובמצוק וזה שאע"פ שיהיה להם במבצריהם רוב תבואות לא תוכלו עמוד בשברי לכם כל משען לחם .... שאפילו ירבה לכם הלחם עד שיאפו עשר נשים לחמכם בכל אחד מתנוריהם מרוב התבואה גם כי ישמרוהו שמירה עצומה עד שישובו לחמכם אל בתיכם במשקל ההוא עצמו שהיה בהיותו בצק בבתיהם עם כל זה תאכלו ולא תשבעו כי אשלח בו מארה ולא יזון אתכם עד שתוכרחו להימסר אל האויב ... וגם אם יפרשוהו כפשוטו דבר ממש ושלא יהיה להם לחם ומזון להתבצר על כל פנים לא היה הכל רק להכריחם אל הנפילה ביד האויב והכל הולך אל מקום אחד". (ויקרא כו, כו)
מלמד אותנו ר' יצחק שעשר נשים שאופות לחם זה לא בגלל שיש להם מעט תבואה, בניגוד לכל הפרשנים. בדיוק ההפך, הם אופות ביחד כי יש להם מלא תבואה, מספיק תבואה לכמה זמן שצריך, אבל אם הקב"ה רוצה להוביל את עם ישראל לאויב החיצוני – הוא יגרום לכך שהלחם לא ישביע אף אחד. מן מחלה כזו.
הזהר הקדוש, אשר השבוע ציינו את יום ההילולה של מחברו, ר' שמעון בר יוחאי (המאה ה-2), קובע שבפנימיות של הקללות המופיעות בתורה, במהות שלהן הן ברכות. בעל התניא, מקים חסידות חב"ד (1745-1812, האימפריה הרוסית), לוקח את הזהר הקדוש ומלמד אותנו את הברכה העצומה שבקללת הלחם :
"הנה ידוע שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות אבל לפי האמת אינם רק ברכות.....ואפו עשר נשים. פי׳ ואפו כי הנה התורה נק׳ לחם חטה שהוא כ״ב אותיות התורה כמנין חט״ה. והענין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש. וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה שכשאינה אפויה אצל האדם כמו שית׳ לקמן, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה אינה מתאחדת עמו אלא היא ענין בפני עצמו והוא בפני עצמו ואינו מקבל חיות כלל ממנה כענין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל, אבל כשהתורה אפויה אצל האדם היא נבלעת בכל רמ״ח אבריו והיו לאחדים ממש כנ״ל. ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י״ה שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו ית׳ בזה יוכל האדם לאפות ל"חם חטה שהיא התורה וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית׳, בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו. וזהו ואפו לחמכם פי׳ התורה בתנור אחד פי׳ בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד יחודו של עולם". (בעל התניא).
פעמים, שאנשים עושים מעשים שלא מתאימים לתורה שבהם, זאת תורה שהיא לא "אפויה", תורה "אפויה" כי כזו המוטמעת ברמ"ח אבריו של האדם, בפנימיתו ואין הבדל בין תוכו לברו, האדם חי את התורה, חי את הקב"ה ומחובר אליו במהות ובאמת. תורה לא אפויה היא "קללת הלחם", בכוחנו, ביחד, לשבת על אותו תנור, שבט אחד המורכב מעשרה גוונים וללמוד ביחד את פנימיות התורה, את אורה הגדול ומשם נוכל להגיע ל- "אפיית הלחם" המתלבש בנו.
כל קללה מכילה בפנימיות שלה ברכה עצומה לאדם, לחברה ולאומה. אנחנו צריכים למצוא את הברכה בתוך הקללה ובעיקר לשבת ביחד, על בסיס חום ואהבה ובעיקר הבנה שבחוץ יש אויב הרוצה לפגוע בנו ומכוח אחדותנו ותורתנו האמתית – נזכה להתגבר ולהאיר.
בכוחנו להגיע ל-"אפיית הלחם" מתוך "קללת הלחם", זה אצלנו.
שנזכה. שבת שלום.