בס"ד
בשנים האחרונות לקחתי חלק בלא מעט אירועים שהפקנו במסגרות שונות של פעילות. אחד האתגרים באירועים מהסוג הזה, אלו האנשים שבטוחים שבגלל שהם "קרובים" לאנשים בכירים ולבעלי תפקידים, אז היחס אליהם צריך להיות מיוחד והם צריכים לקבל את הבכורה. באחד מהאירועים, הגיע אלינו אדם, שאני לפחות לא הכרתי ודרש, מתוך תפיסת פטרונות וקרבה למאן דהוא, להיות "הכוכב" של האירוע כהגדרתו. מיותר לציין שצוות ההפקה בכלל לא ידע במי מדובר והבקשה שלו הייתה בגדר הזיה.
הוא לא הרפה והפעיל לחצים משמעותיים מאוד, ישירים ועקיפים עד לערב האירוע. בסוף סוכם שהוא יופיע עוד לפני שהמופע מתחיל, כחימום בזמן שהקהל תופס את מקומו באולם. זה לא מה שהוא דמיין שיקרה, אבל אלו היו הגבולות. אותו אדם לא היה מעז להתנהג ולדבר כמו שהוא מדבר, אלמלא התחושה שליוותה אותו שמישהו חייב לו איזה משהו, שהוא בעל הבית, שהאירוע בגדר "אירוע שלו". תחושת "קרבה" דורשת לעיתים גבולות ברורים, אחרת היא יכולה להגיע למקומות לא טובים ולפגוע במקומות רגישים.
השבת אנו קוראים פרשיות מחוברות "אחרי מות – קדושים". ותחילת פרשת "אחרי מות" מתארת את האירוע אולי הטרגי ביותר שהוא תוצאה של קרבה אשר יצאה משליטה : מות שני בני אהרון אשר עליהם התורה אומרת בפרשת שמיני : "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". לאחר פרשת "שמיני" התורה לוקחת "הפסקה" מפרשת מות בני אהרון והיא חוזרת לדון במקרה הזה בפרשת "אחרי מות" :
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת". (ויקרא טז, א-ב)
מדוע התורה הפסיקה בין פרשת "שמיני" לפרשת "אחרי-מות" והכניסה את פרשיות "תזריע-מצורע" ומדוע פעמים מופיע בפסוקים הפותחים את הפרשה שהקב"ה מדבר אל משה, פעם "וידבר" ופעם "ויאמר", אך לא מופיע מה אומר הקב"ה למשה בפעם הראשונה ?
פרשיות "תזריע-מצורע" עוסקות בעיקרן במצבים שבהם האדם בישראל מוגדר כטמא ולכן הוא מורחק ממחנה השכינה ועל פי חומרת הטומאה, גם מיתר המחנות. הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מלמד אותנו יסוד משמעותי :
"אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם "בטמאם את משכני אשר בתוכם", ואחרי כן כתב אזהרת היחיד". (רמב"ן, ויקרא, טז, א)
אם אדם מישראל ייכנס למשכן כאשר הוא טמא - הוא ימות. כאשר בפני התורה עומדת אזהרה לכלל ישראל ועומדת אזהרה על מקרה פרטי, חשוב ככל שיהיה, לאדם הגדול ביותר באומה הישראלית – עם ישראל קודם. האומה הישראלית קודמת לכל אדם יחיד ולא משנה מה דרגתו ומה קדושתו. לכן, התורה משנה את כל סדר הפרשיות ומלמדת אותנו שהאזהרה, הדאגה והשמירה על האומה הישראלית היא לפני האזהרה על היחיד. יסוד עצום שאנו שוכחים הרבה לפעמים.
אחרי שהבנו שהאומה הישראלית, ההגנה על האומה, קודמת לכל מקרה פרטי ויחידי ולא משנה של מי, ננסה להבין מה אמר הקב"ה למשה בדיבור הראשון ומה נאמר לו בדיבור השני.
רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) סבור שמדובר בדיבור אחד. הפועל "וידבר" הוא הדיבור הכללי והפועל "ויאמר" הוא אמירה פרטית, אבל מדובר בעניין אחד :
"וידבר ה' אל משה אחרי מות. הנה תיבת וידבר בלשון הקדש לא תפול ברוב על חלקי הדבור אבל תפול על משך הדבור בכללו ולכן אחר לשון הדבור יבא ברוב לשון האמירה הפרטית. אמר אם כן וידבר ה' אל משה אחרי מות ויאמר אליו דבר אל אהרן אחיך ומפני שהאריך בספור אחרי מות לא כתב ויאמר איליו אבל חזר והזכיר האל יתברך האומר ומשה השומע". (ספורנו, ויקרא טז, א׳)
בעל פירוש "הכלי יקר" (1550-1619, צ'כיה), מסביר שבדיבור הראשון שאינו מפורט הקב"ה הסביר למשה מדוע בני אהרון מתו בעת חנוכת המשכן וכנגזרת מזה, מהי המשמעות של הציווי של אהרון. הקב"ה מלמד את משה שבני אהרון מתו בשל העובדה שהם אכלו ושתו בזמן שהסתכלו בשכינה ועכשיו צריך לצוות את אהרון, כנגזרת מזה, שלא להיכנס לקודש הקודשים אלא ביום שבו אין אכילה ושתיה – יום הכיפורים :
"וביאור הענין שבני אהרן היו ראויין לשליחות יד, על "ויאכלו וישתו ויחזו את אלקים" שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, והמתין להם הקב"ה כדי שלא לערבב שמחת התורה וכנגד זה בא ציווי זה לאהרן שאל יבא אל הקודש בכל יום שיש בו אכילה ושתיה כ"א ביום כיפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו, ע"כ הציע הקב"ה למשה הקדמה זו והודיע לו תחילה סבת מיתת בני אהרן בדבור ראשון כדי לומר לו באמירה שניה הציווי ואל יבא בכל עת אל הקודש, וזה נוסח דבור ראשון שאמר ה' למשה אחרי מות שני בני אהרן ומהו הדיבור בקרבתם לפני ה' וימותו, הודיעו שלכך מתו לפי שנתקרבו אל ה' שלא בזמן הראוי כמו שכתוב "ויחזו את האלהים"". (כלי יקר, ויקרא טז, א)
מעבר להבנת סיפור הרקע והבנת ההקשר בין מקרה מות בני אהרון לציווי הנוכחי, מלמד הקב"ה את משה שיש מקרים שקרבה גדולה מידי מביאה נזק. אחרי שמשה מבין את כל המכלול והקשר בין הציווי למקרה מות בניו, הוא יכול לצוות את אהרון באופן ישיר.
קו אחר של פרשנים מדבר על כך שבדיבור הראשון נאמרו למשה פרשיות אשר מוזכרות לפני או אחרי והן רלוונטיות למקרה של מות בני אהרון. כך למשל, הגאון מוילנא (1720-1797, ליטא) מסביר שבדיבור הראשון למד משה רבנו את פרשת איסור כניסת "שתויי יין" למשכן, פרשה שנאמרה לאהרון לבדו בפרשת שמיני :
"ויאמר ה' אל משה. מה נאמר לו בדיבור ראשון ....ר' ישמעאל או' נאמר ב' דברות זה בצד זה א' סתום וא' מפורש בא מפורש ולמד על הסתום מה מפורש נאמר לאהרן על ביאת קדש אף הסתום על ביאת הקדש. ואיזה זה פרשה שתויי יין שנ' לאהרן אצל מיתת שני בני אהרן. דבר אל אהרן אחיך. מה ת"ל אחיך לרבות הבנים". (אדרת אליהו, ויקרא טז,ב׳)
ר' יצחק בן יהודה הלוי (1250-1290, צרפת) כותב בספרו "פענח רזא" שהפרשה שנאמרה למשה בדיבור הראשון היא פרשת פרה אדומה, המוזכרת בתורה רק בפרשת חוקת, בכדי שאלו אשר נטמאו בעקבות מות בני אהרון יוכלו להיטהר ולשוב לעבודתם במשכן :
"וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו', וקשה מה נאמר לו בזה הדבור הלא נאמר אח"כ ויאמר ה' אל משה וגו', ויש לומר דשריפת הפרה נאמרה לו בנתים כדי שיטהרו אותם שנטמאו, ותדע שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובו ביום מתו ושני לו נשרפה הפרה". (פענח רזא, אחרי מות ג׳)
קו אחר של פרשנים ובו אני רוצה לעמוד, בא ללמד את משה רבנו, איש האלוקים, הרבה מוסר השכל ואת מגבלות הכוח. רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841, פולין) בפירושו "אגרא דכלה" מסביר שהדיבור הראשון נועד כדי למנוע ממשה רבנו חלילה מחשבה שאם הוא בא עכשיו להגביל את אהרון מכניסה תמידית לקודש, זה בגלל שנמצא איזה פגם חלילה באהרון, אלא בדיוק ההפך, בגלל גדולתו:
"וידבר וכו' ..... הנה בפסוק הראשון לא פירש מה היה הדבור למשה, ואם הוא מה שיצוה לאהרן, הנה זה אמירה בפני עצמו בפסוק ב'. ונראה דזה הוא הקדמה וטעם למשה אדונינו סיבת המצוה שיצוה לאהרן שלא יבוא בכל עת וכו', שלא יחשוב משה שחס וחלילה איזה שמץ נמצא באהרן שאינו ראוי לגשת אל הקודש כי אם ביום המקודש שנתכפר העון. לזה הקדים הש"י דבורו למשה אחרי מות שני בני אהרן, ומה היה הדבור הוא שהודיעו הש"י סיבת מיתתם הוא בקרבתם לפני י"י וכו', היינו שנתקרבו מאוד אל פני י"י ונתבטלו ממציאתם מרוב השגתם וחשקם להדבק במקורם, וגעלה נפשם את בשרם ונדבקו בקונם (עיין באור החיים), ומזה הבין משה אדונינו דסיבת המניעה לאהרן מגשת בכל עת אל הקודש הוא לבל יתבטל ממציאותו מרוב תשוקתו, רק ביום המקודש שישנו בו תוספת [נשמה יתירה מבחינת] חיה, ויש בו כח לסבול בהירות יותר ולעמוד בהיכל ולא יתבטל, והבן כי קצרתי". (אגרא דכלה, אחרי מות א׳)
אומר הקב"ה למשה, בניו של אהרון מתו במעמד כי הנפש הענקית שלהם חשקה להידבק במקורה, הם ביטלו את עצמם והתקרבו כל כך והתבטלו מהמציאות הגשמית ונדבקו בקונם. לא מתוך פסול, אלא מתוך דבקות עצומה. והסיבה שנמנע מאהרון להיכנס בכל יום היא רק בגלל שזה עלול לקרות גם לו, זאת דבקות עצומה בקב"ה. רק ביום אחד בשנה, יש כוח לעמוד בהיכל ולסבול את הבהירות – יום הכיפורים. אחרי שמשה מבין את הגודל והעוצמה של אהרון ובניו, הוא מגיע לציווי אהרון בצורה אחרת לגמרי.
אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שהקב"ה בא להגיד למשה בדיבור הראשון - הכללים חלים גם עליך. גם אתה לא נכנס פנימה אל קודש הקודשים מתי שאתה חפץ. אל תחשוב שאם אתה הכי קרוב אליי ו-"בכל ביתי נאמן הוא" או "פה אל פה אדבר בו", אתה יכול להתקרב כמה שאתה חושק ובלי גבולות גם לקרבה שלנו יש גבולות ברורים וגם אתה צריך לשמור עליהם:
"ונראה שכוונת הכתוב הוא שבא הקב''ה להזהיר את משה שלא יחשוב בדעתו כי לצד שהוא יותר קרוב למלכות שמים ובכל ביתו של המקום נאמן הוא ויכול ליכנם אל הקודש פנימה, והגם שיצו ה' על אהרן לא יתחייב הדבר שגם משה בכלל, כי גדול משה דכתיב (במדבר יב) אם יהיה נביאכם ה' וגו' לא כן עבדי משה, אשר על כן דבר ה' אל משה, והוא אומרו וידבר ה' אל משה פירוש אליו בא המצוה, ואמר לו סמוך למיתת ב' בני אהרן דיבור זה בקרבתם לפני ה' וימותו, פירוש הגם היותם בני אהרן ובתוספת מרובה היותם קרובים לפני ה' כמו שדרשו ז''ל (ויק''ר הי''ב) בפסוק בקרובי אקדש אף על פי כן לא חמל עליהם וימותו, הא למדת שלא יועיל היות האדם כל כך קרוב לה' כדי שיפרוץ גדר ליכנס לקודש פנימה. עוד נראה לומר שנתכוון באומרו בקרבתם על זה הדרך בהיותם יותר קרובים לה' מכל, הא למדת שאין קרובים מהם, שאם היה משה קרוב מהם היה הדבר נעשה בו כמו שאמר לו ה' (לעיל ג') בקרובי אקדש". (אור החיים הקדוש, ויקרא טז, א)
מוסיף אור החיים, שאולי אמר לו הקב"ה בדיבור הראשון, תדע לך שבני אהרון היו קרובים אליי יותר ממך, ואם אתה היית יותר קרוב, המקרה הזה היה מתרחש אצלך. זה מכניס את האדם לפרופורציות לפני שהוא בא להגביל אחרים.
לעיתים קרבה גדולה מידי לאנשים יכולה להטעות ולבלבל ולתת לך תחושת כוח שלא באמת קיימת. כאשר אנשים חשים קרובים מידיי, הם מרשים לעצמם לעשות דברים שלא היו עושים באופן אחר, זה מסוכן. אם אנשים לא מבינים את מגבלות הכוח שלהם, זאת קירבה שיכולה לגרום להם "להשתכר". צריך מאוד להיזהר בזה שקרבה מסוימת לאנשים מסוימים לא תעלה לנו לראש גבוה מידיי.
שנזכה בעיקר להיות עסוקים בלהתקרב לקב"ה ועדיין להבין את המגבלות והגבולות כלפי קרבה לחברינו וסביבתנו.
שבת שלום.