בס"ד 

בשלושת החודשים האחרונים אנו עסוקים בלמידה של תחום חדש, מורכב, מאתגר ומרתק - המאבק בדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. כמות השקרים, ה- fake , הקמפיינים השקריים נגד מדינת ישראל היא בלתי נתפסת. אלפי ארגונים, מאות עשרות מיליארדי דולרים מושקעים בלייצר למדינת ישראל זכות קיום כאשר בסיס הפעולה הוא אחד – שקרים והסתרת האמת. עולם שכולו שקר והסתרת האמת. דרך אגב, זה בכלל לא משנה איזו ממשלה נבחרת, הדה לגיטימציה מבקשת לקעקע את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, ללא קשר לאופייה של הממשלה הנבחרת.  

אין דבר יותר קל בעולם מלהפיץ שקר, הרבה יותר קשר לגרום לאנשים לחפש ולהביא בפניהם את האמת. בשיטות של היום תוך שניות זה יהיה בכל פינה בעולם ובצורה שאנשים צורכים היום את המידע, לא תהיה שום סיבה להאמין שתמונת פייק או סרטון המגיע אליך באחת מהרשתות החבריות הוא אינו נכון. לצערי זה לא רק שם ולא רק נגדנו, זה גם בתוכנו. השקר מופץ בכל מקום ובכל תחום. האמת, המחקר, העומק הפכו להיות נחלתם של מתי מעט. הסכנה הגדולה ביותר היא כאשר הופכים את השקר לאמת וזאת מגמת כולם.

השבת אנחנו קוראים שתי פרשיות מחוברות "תזריע-מצורע". פרשיות אלו נוגעות בנגעים המגיעים לאדם במגוון דרכים ומקומות והדרך להיטהר מהם. כבר לימדה אותנו המשנה ש - "כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף לא נִגְעֵי קְרוֹבָיו.." (מסכת נדרים, משנה ה')  וזה כלל חשוב להזכיר לנו כל העת, אבל הפעם אני מבקש לגעת בנקודה מסוימת הנוגעת בדרך הטהרה. אדם מצורע, אשר נגע הצרת התרפא והובחן על ידי הכהן כאדם שיכול לשוב למחנה, צריך להביא קורבן על מנת להיטהר, המורכב מפריטים לא שגרתיים :

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". (ויקרא יד, א-ג)

המדרשים נותנים שתי סיבות שונות מדוע לוקח המיטהר מנגע הצרעת, אשר ידוע שמגיע על דיבור לשון הרע, דווקא ציפור :

"ולקח למטהר שתי צפרים - כשם שהוציא דברים של רוח מתוך פיו כך מכפר עליו בצפרים שהן טסין על פני רוח שהן מודיעות לשמים דברים שאמר, כי עוף השמים יוליך את הקול". (אוצר מדרשים, ילמדנו מ״א)

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר וגו', אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אִלֵּין צִפָּרַיָּא קוֹלָנִין, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא הַקּוֹל וִיכַפֵּר עַל הַקּוֹל". (ויקרא רבה טז, ז׳)

 

העיקרון ברור. הציפור משמיע את קולה לכל, מצפצפת באופן חופשי ובלי מגבלות, טסה ממקום למקום על פני הרוח ומעבירה מידע, כך האדם שמדבר לשון הרע ומפיץ שקרים והבל רוח בלי מעצורים.

אבל למה צריך שתי ציפורים, מדוע לא מספיקה ציפור אחת ? ומדוע מדגישה התורה שהן צריכות להיות חיות, האם פעם לקחו בהמה מתה להקרבה ?

בעל "כלי יקר" (1550-1619, צ'כיה), מסביר ששתי הציפורים נועדות, האחת כפרה על העבר והשנייה על תיקון העתיד. על אמירת לשון הרע ודברי הבל שבוצעו על ידי האדם מכפרת הציפור השחוטה שכן, אין למעשה זה תקנה, כי אם בעקירה ושבירה מן היסוד. והציפור השנייה מגיעה לתקן את העתיד וללמד שגם דברי התורה, דברי האמת מעתה והלאה יהיו בהכנעה ובצניעות :

 

"וטעם לב' צפרים הוא, כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כדוגמת לשון הרע ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים.... כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה ... ואת הצפור החיה זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה ....כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר וטבל אותם בדם הצפור השחיטה להזות עליו מן ב' הצפרים כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד התשובה על העבר והתיקון על העתיד". (כלי יקר על ויקרא יד, ד׳)

 

צריך להילחם מלחמת חורמה בשקרים, בהפצתם עד כדי שבירתם ועקירתם. זה נכון כאשר מדובר בהוצאת דיבה ובלשון הרע כנגד אנשים וקל וחומר כנגד האומה הישראלית ומדינת ישראל. מנגד, צריכים להידבק בדברי האמת, דברי התורה והתפילה ואותם להפיץ בדרך של צניעות ובהכנעה.

בעל "השפת אמת" (1847-1905, פולין) מלמד אותנו שכאשר אדם עוסק בלשון הרע, בהפצת שקר, בלכלכך על אנשים, ארגונים ומדינות, הוא לא רק חוטא בזה, אלא גם מונע עצמו מן האמת והתעסקות בדברי תורה ולכן הוא צריך להביא שני ציפורים:

"הנה כי כן מבואר היטב ענין המצורע שמביא שתי ציפורים, כי הציפור ששוחטים באה לכפר על דיבורים בטלים, לכן שוחטים אותה להורות על מניעת הפטפוט בדברים בטלים. אולם הציפור החיה באה לכפר על מה שהיה בכוח האדם לדבר דברי תורה ותוכחות אך שתק, לכן משאירים אותה חיה ושולחים אותה על פני השדה, לרמז שיכתת רגליו ממקום למקום וירבה לדבר דברי תורה ותוכחה ללמד את הבריות דרכי ה' ותורתו... דאיתא בזוהר הקדוש פרשת תזריע : "הנגעים באים על מילים טובות שבאו לו, ולא אמר אותן"..... והציפורים באים לתקן ב' החטאים: השחוטה לבער ולפרוש עצמו מדברים בטלים ומכל שכן לשון הרע, והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה". (שפת אמת, פרשת מצורע שנת תרס"א).

ציפור אחת, זאת הנשחטת, באה לכפר על דברים הבטלים ולשון הרע והציפור השניה, אשר אינה נשחטת, אך היא חלק מתהליך הכפרה, היא כדי לכפר על המילים והזמן שלא עסקת בהם בדברי תורה והפצת אמת וטוב. הזהר מלמד יסוד עצום, נגע יכול לבוא גם על דברים טובים שיש לנו להגיד על מישהו ואנחנו נמנעים מזה, אמת שאנחנו מבקשים להגיד ואנחנו מפחדים. התורה מבקשת מאיתנו להיות הציפור החופשיה, לשוט בשדה ולהפיץ אמת.

רבנו "הבן איש חי", רבי יוסף חיים מבגדד (1835-1909, עיראק) מלמד שבכל מעשיו של אדם יש שלושה רכיבים : מחשבה, דיבור ומעשה. והתקלה מתחילה כאשר אין הלימה בין המעשה, לבין המחשבה והדיבור. כאשר אין הלימה, אז משהו כאן שיקרי. אם אדם חושב משהו מסוים ועושה משהו אחד, יש כאן עיוות של המציאות וחוסר אמת פנימי שלו. בעוד המעשה הוא גלוי לעיני כל, המחשבה בכלל לא גלויה והדיבור גלוי למי שבחרת. "שתי הציפורים החיות" מסמלות את הדיבור ואת המחשבה – אלו צריכים להיות בגדר "חיות" – קדושות, טהורות, אמיתיות. כאשר זה יהיה – גם המעשה יהיה אמיתי ונכון :

"וצוה הכהן ולקח למטהר שני צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. יובן בס"ד דרך רמז והוא שהאדם העושה מצוה צריך ליזהר שיעשנה בשלימות שלשה אלה שהם מחשבה דבור מעשה....כי המחשבה הרעה ודבור הרע ההוא פוגם את המעשה ההוא והנה המעשה הוא גלוי ומפורסם וניכר לכל אבל המחשבה והדבור הם קטני הכמות הרבה ואינם ניכרים בעין ולזה אמר "וצוה הכהן" הוא התלמיד חכם המוכיח ומלמד דרכי התשובה ולקח למטהר זה הבעל תשובה שבא לטהר עצמו שתי צפורים חיות טהורות שתי צפורים רמז למחשבה ודבור שיהיו חיות כי כל דבר שיש בו קדושה נקרא חי כי הקדושה היא מסטרא דחיי וצריך נמי שיהיו טהורות שאין בהם נדנוד חטא ובשביל שהם קטני הכמות ואינם ניכרים בחוש לכן רמזם שתיהם יחד אבל המעשה שהוא גלוי ומפורסם רמז בעץ ארז שהוא גבוה הרבה וניכר לעיני הכל יותר משאר אילנות וזהו ולקח למטהר ב' צפורים חיות טהורות רמז למחשבה ודבור ועץ ארז רמז למעשה והכוונה שיהיה לו חיבור שלושה אלה יחד ולא יתפרדו זה מזה". (אדרת אליהו (ר' יוסף חיים), מצורע א׳)

 

רבי יוסף בכור שור (המאה ה-12, צרפת) מלמד אותנו שהציפורים מסמלות בעצם את מצבו של האדם לפני ואחרי הצרעת. האדם המשקר, המוליך את השקר בין אנשים, המדבר לשון הרע ומקבל את נגע הצרעת – חשוב כמת. זהו מצבו כעת. לאחר הנגע והטהרה הוא שב למקורו האמיתי להיות ציפור שיכולה לעוף עם חברותיה :

"שתי צפרים [חיות טהרות] ועץ ארז ושני תולעת ואזב - ... שוחט הצפור ומערב דמה במים חיים, לומר, שהמת הוא המצורע שהוא חשוב כמת, כתיב: "אל נא תהי כמת", יתערב עתה עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם. ושולח הצפור האחת על פני השדה, לומר, המצורע שהוא יושב בדד כצפור בודד על גג ואסור ונקשר מלבא עם שאר בני אדם, עתה הותר לבא עם חבריו, כמו הצפור שהיתה קשורה בידי אדם ועתה משולחת על פני השדה לילך ולעוף עם חברותיה". (בכור שור, ויקרא יד, ד)

 

אדם המוליך את השקר ומפיצו בעולם – חשוב כמת. אין לו תקנה. מת. אנחנו צריכים לדבוק בהיותנו ציפור החיה, חופשיה, מאמינה בדרכה ומפיצה את האמת. ציפור המבקשת לראות את המציאות על פני השדה ולהתמודד איתה בכלים של אמת.  

אני מבקש לסיים בדבריו הכל כך יסודיים של רבנו חיי בן יוסף אבן פקודה (1050-1120, ספרד) בספרו היסודי כל כך "חובת הלבבות". רבנו בחיי מתייחס להתמודדות של האדם עם היצר ומדבריו אפשר ללמוד כל כך הרבה על היצר הפנימי ועל אלו המבקשים באותן שיטות בדיוק להוביל את העולם לתוהו ושקר. פעולה אחת מבקש היצר לעשות "לאמת את השקר". להפוך את השקר לאמת ובזה קורא לנו "בעל חובת הלבבות" להילחם בעוצמה הגדולה ביותר :

"על כן אל יבהילך דברו, ואם עצמו חייליו. ואל יפחידך עניינו ואם רבו עוזריו. כי עיקר כוונתו לאמת השקר, ומגמת חפצו להעמיד הכזב. וכמה היא קרובה מפלתו ואיבודו מהר אם תרגיש לחולשתו.... כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר, כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.ויש בזה הערה על מלחמות התאוות, ולעמוד כנגד היצר בהשתדלות וחריצות. כי כבר נתבררה לנו חולשתו מעמוד לפני השכל ומהירות הינגפו לפניו". (שער חמישי - שער ייחוד המעשה, פרק ה')

שנזכה להידבק באמת הנצחית שלנו ובאמצעותה לגרש הרבה מן החושך, בהשתדלות, חריצות ובאמצעות השכל.

שבת שלום.