בס"ד
שמעתי השבוע מישהו אומר לחבר לעבודה "אתה כבאי", אתה כל הזמן מכבה כל רעיון שאני אומר. אם יש משהו שקשה לי להתמודד איתו זה שמערכות ולעיתים אפילו בתוך המשפחה שלך עצמך – מצליחים לכבות אנשים.
באחת מן הפעמים שזכיתי להיכנס לתפקיד, ערכתי שיחות אישיות וישבתי עם עובדת אשר נמצאת כבר כמה שנים במשרד ותחושתי הייתה שהיא כבויה, בלי אנרגיה. עם התקדמות השיחה הבנתי שהמערכת והממונים עליה לאורך השנים, עשו כל מה שנדרש כדי לשמור אותה בממדים קטנים, להרוג את שיקול דעתה, לא לתת לה להתפתח ובעיקר לכוון אותה לסוגיות הטכניות והשחורות שאין בהם שום עניין. זאת למרות שיש לה ידע וניסיון שיכולים לתת סיוע רב והעצמה גדולה לפעילות המשרד.
גם במשפחה לפעמים אפשר לראות את הדברים, אנחנו לא נותנים תמיד חופש פעולה מתוך דאגה לגבולות גזרה ברורים. אבל כאשר הילד יוצא שנייה אחת מהמסגרת המשפחתית ומביא את היכולות הגבוהות שלו בחוץ, פתאום אתה מגלה כמה הילד שלך יודע לעשות דברים נפלאים וגדולים והמסגרת המשפחתית לא אפשרה את המרחב הזה.
בפרשת "כי תשא" אותה נקרא השבת אנו ממשיכים לעסוק בציווי על הקמת המשכן, אך לצד זה מופיעה בפרשה אחת הפרשיות החמורות בהיסטוריה של עם ישראל – חטא העגל ושבירת הלוחות.
הקב"ה בוחר בשני אנשים בעם ישראל להוביל את בניית המשכן וכליו, בגדי הכוהנים וכלל הדברים הנלווים לזה. האחד הוא : בצלאל בן אורי משבט יהודה והשני הוא אהליהב בן אחיסמך משבט דן. כך מצווה הקב"ה את משה :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת... וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ". (שמות לא', א-ו)
לפני שאכנס לנושא אליו תכננתי, אי אפשר בימים אלו לדלג על העובדה שהקב"ה בוחר בשני אנשים המגיעים משתי קצוות עם ישראל לבניית המשכן, לבניית מקום השראת השכינה של הקב"ה בעם ישראל – האחד משבט יהודה, בכיר השבטים והשני משבט דן, הקטן שבשבטים, כמו שמביא רש"י (1040-1105, צרפת) בהמשך הפרשות:
"ואהליאב. מִשֵּׁבֶט דָּן מִן הַיְרוּדִין שֶׁבַּשְּׁבָטִים – מִבְּנֵי
הַשְּׁפָחוֹת – וְהִשְׁוָהוּ הַמָּקוֹם לִבְצַלְאֵל לִמְלֶאכֶת
הַמִּשְׁכָּן וְהוּא מִגְּדוֹלֵי הַשְּׁבָטִים, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאמר וְלֹא
נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל ". (רש"י, שמות לה, לג)
משימות לאומיות בעם ישראל חייבות להכיל את כל עם ישראל, מהקצה אל הקצה. קיומו של עם ישראל ומילוי ייעודו בעולם לא יכול להתקיים בלי שכל עם ישראל שותפים בו ולוקחים חלק פעיל. אי אפשר רק חלק. כדי ששכינה תשרה בעם ישראל, כל עם ישראל צריכים להיות שותפים במחשבה ובעשייה. כולם, מן הקצה ועד הקצה. אין לנו שום אופציה לפיצול, לפירוד, לשלטון של אליטה כזו או אחרת, לא נוכל לעמוד כעם ביחד, אלמלא נהיה מאוחדים.
כאשר הקב"ה מצווה את משה לקחת את בצלאל הוא מגדיר את תקפידו : "לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת". אני מבין מה המשמעות של הציווי "לעשות", אבל מה המשמעות של "לחשוב מחשבות" ואיך זה מתחבר לעשייה ?
לפני שנענה על שאלה זו ננסה להבין מי היה בצלאל בן אורי שהקב"ה בוחר בו, ביחד עם אהליאב, להיות אמונים על עשיית המשכן. הרמב"ן (1194-1270, ספרד) :
"והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו..... ועוד אמרו יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו". (רמב"ן שמות לא, ב)
נחזור לשאלתנו וכעת ננסה להבין מה המשמעות של "לחשוב מחשבות". רש"י מלמד אותו שהציווי הזה מכוון למלאה מאוד ספציפית במשכן והיא אריגת הבדים של יריעות המשכן והפרוכת, אשר נאמר בעשייתם "מעשה חושב" : "לחשב מחשבת. אֲרִיגַת מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב". (רש"י, שמות לא, ד). ואם נחזור לרש"י המסביר את המשמעות של "מעשה חושב" נוכל להבין מדוע נדרש כאן ציווי של "לחשוב מחשבות":
"כרובים מעשה חשב – כרובים היו מצויירים בהן באריגתם, ולא ברקימה שהיא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כתלים. פרצוף אחד מיכן ופרצוף אחד מיכן, ארי מצד זה ונשר מצד זה". (שמות כו, א)
על פי רש"י הציווי "לחשוב מחשבות" מיועד לפעולת האריגה שהיא הייתה מורכבת כיוון שהיה נדרש על אותה יריעה, או על אותה פרוכת שמצד אחד יהיה מצויר ציור אחד ומהצד השני יהיה מצויר ציור אחר וזה על אותה היריעה ולכן הוגדר תפקידו של בצלאל "לחשוב מחשבות" – זה באמת מצריך תכנון מחשבתי מורכב.
הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין) מסביר שעניין המחשבות נוגע אך הוא לאריגה אך לא לאופן האריגה כמו שמסביר רש"י, אלא לכך שהקב"ה משאיר לבצלאל לבחור אלו ציורים יהיו ארוגים על היריעות והפרוכת וזאת על פי מחשבותיו המתחברים לסוד עשיית המשכן, אשר בו הוא היה בקיא :
"לחשוב מחשבות. כמו שכתוב כמה פעמים מעשה חושב. וביארנו שהיו עם ציורים כרובים ותמורות וזהו המחשבות איזה ציורים לפי העניין ראוי לעשות". ( העמק דבר על שמות לא, ד׳)
אונקלוס הגר (המאה הראשונה לספירה, רומא וא"י) מתרגם כך : "לְאַלָּפָא אוּמַנְוָן לְמֶעְבַּד בְּדַהֲבָא וּבְכַסְפָּא וּבִנְחָשָׁא". (תרגום אונקלוס על שמות לא,ד׳). המשמעות על פי התרגום היא ללמוד או ללמד אומנות הנוגעת לזהב, נחושת וכסף ויתר חומרי המשכן. זאת אומרת התפקיד של בצלאל ואליהב היה ללמד את האומניות השונות בחומרים השונים את עושי המלאכה.
רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) לוקח אותנו למקום אחר. בצלאל היה חכם גדול וידע את סודות העשייה של המשכן בעומק שלהם וכאשר הקב"ה אומר לו "לחשב מחשבות" הוא מאפשר לו חופש פעולה להביא את עצמו לתוך העשייה של הדברים :
"וטעם בחכמה ובתבונה ובדעת – שהיה חכם גדול, וידע כל סוד סתום. כי אין ראוי לעשות מלאכת קדש קדשים, רק מי שהוא מלא חכמה, כי בדעתו סוד מדת המשכן, ידע סוד עביו....טעם לחשב מחשבת – להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו, בזהב ובכסף ובנחשת". (אבן עזרא, שמות לא, א-ד)
כאשר אדם מבין את מקור הדברים, את עומק סודם של הדברים, כמו שראינו לעיל, הקב"ה מאפשר לו "להוציא דברים חדשים בכח מחשבתו". צריך להבין, המשכן הוא מקום השכינה, כל דבר בו חייב להיות מדויק ומכוון להפליא ולא בכדי התורה מקדישה שתי פרשיות וחצי לציוויים בנושא ועוד שתי פרשיות לעשייה בפועל. וכאן, יש יסוד גדול. למרות זאת, אם ניצב מולך אדם שמחובר למקור, שמבין את היסוד, שבקיא בסוד הדברים – תאפשר למחשבתו להוציא דברים חדשים. אם במשכן זה אפשרי, קל וחומר בחיינו.
אל לנו לכבות את האנשים, אל לנו להפוך את האנשים לידנו ואשר איתנו לאנשים טכניים שאינם מבינים, שאינם יודעים, שאינם מעורבים. הם ינבלו מהר מאוד ויאבדו מערכם תוך פרק זמן קצר וכל יכולותיהם והפוטנציאל הגלום בהם ירד לטמיון. אם הקב"ה מאפשר לבצלאל ואהליאב "להוציא דברים חדשים מדעתו בכוח מחשבתו", מי אנחנו שנהפוך את אלו אשר לידנו לאנשים טכניים.
גם מדרש לקח טוב מלמד אותנו שזהו כוונת הפסוק: "לחשוב מחשבות. לתקן תקונים מלבו". (מדרש לקח טוב, שמות לא, ד׳). כל כך הרבה עוצמה יש לאדם בליבו ובמחשבתו, וכל עוד הוא מבין את העקרון, מבין את סוד הדברים, מבין את המהות, תן לו להביא את עצמו כמה שרק אפשר. ליבו ומחשבתו יוציאו דברים נפלאים.
רבי אברהם סבע (1440-1508, ספרד מרוקו) מסביר את המשמעות של "לחשוב מחשבות, לעשות" באופן שבצלאל אשר הכיר את הסוד הטמון בעשיית המשכן היא צריך לקחת את הסודות הגדולים האלו ולהפוך אותם למציאות, להפוך אותם לעשייה, להפוך אותם מקום משכנו של הקב"ה וזה דורש מחשבות גדולות :
" לפי שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. ...כי בלא זה אי אפשר לשום אדם לצייר בשכלו אלו הדברים כמו שכתוב לעשותם. וזהו לחשוב מחשבות לעשות. כפי הציור הרוחני שקבל מששת ימי בראשית. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן". (צרור המור, שמות לא, ד)
פעולת המחשבה היא לקחת את הציור, הסוד האלוקי, המחשבה הגבוה ולהוריד אותה למעשה, לפעולה. לעשות כפי הציור הרוחני אשר קיבלו בצלאל ואהליאב. להוריד את הרוח לחיי המעשה זאת הייתה הגדולה של בצלאל כפי שמסביר הרש"ר הירש :
"בצלאל התמנה רק משום שהיו לו תכונות רוחניות אלה. נמצא אם כן שעשיית המשכן לא הייתה אמורה להיות מעשה אמנות חיצונית גרידא, אלא הקמת מבנה שלכל חלק וחלק בו תהיה משמעות סמלית. הרעיונות הבאים לידי ביטוי באמצעות המשכן ובאמצעות כל חלקיו צריכים להיות קבועים תדיר בליבם של האומנים, ולהדריך את מחשבותיהם וכוונותיהם כאשר הם עושים את המלאכה". (הרש"ר הירש, שמות לא, ג)
התכלית של המחשבה היא המעשה. התורה עניינה היא להביא את המחשבה האלוקית לחיי היום יום, לחיי המעשה, לתקן אותנו ואת העולם הזה כל אחד בדרכו, באומנותו ובתפקידו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, ירושלים) מסביר את הדברים בצורה נפלאה :
"האמנות היא מיוסדת בחכמה: "לחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף" וגו'. אלא שהיא צריכה להשלמתה ג"כ הרגל מעשי, ולא די בציור השכלי של הבנת האומנות להוציא אל הפועל המתגשם את הציור האומנותי. אמנם אפשר להיות אדם שלם כ"כ בשלמות ציורו, וכליו המעשיים יהיו כ"כ מוכשרים להיות מושפעים מציורי שכלו, עד שיהיה במדרגת "חזא אומנותא וגמיר", שבציוריו השכליים מיד יושלם ג"כ בכל הענינים המעשיים המתילדים מהם. והנה התורה צריכה שתביא לידי מעשה, ויסוד המעשה הטוב והעבודה האלהית הוא לגשם בפעל ובחיים את ציורי הצדק והיושר האלהיים היותר רמים וקדושים. כדי להוציא אל הפעל המוגשם את הנטיות המוסריות העליונות מוכשרת היא התפלה ההרגשית, שמוציאה אל הפעל את הרגש, שהוא קרוב אל המעשה יותר מהשכל המופשט". (עולת ראיה, עניני תפילה, תפלה ותורה ה׳)
תכליתנו היא שינוי המציאות בה אנו חיים ולהביא את ההשקפה האלוקית, לעולם הזה ובכך לאפשר השראת שכינה בעולם. שינוי מציאות, כזה או אחר, לא יכול להתחיל בלי מחשבות גבוהות, בלי ציור אלוקי גבוה שממנו ניקח את הכוחות וההכוונה להמשך הדרך.
שנזכה "להוציא דברים חדשים מדעתנו, בכח מחשבתנו". שבת שלום.