אחד מהכוחות העוצמתיים ביותר הטבועים באדם, הוא הזיכרון. אני לא מתכון לזיכרון של אירועים וחוויות כאלו ואחרות, שהוא גם חשוב, אלא על זיכרון המניע אדם לפעולה מתפרצת ועוצמתית. אחד מהפרויקטים המרגשים ביותר שזכיתי לקחת בו חלק היה פרויקט תיעוד של יוצאי מדינות ערב: "רואים את הקולות. במסגרת פרויקט זה תיעדנו מאות יוצאי מדינות ערב על החיים במדינות המוצא שלהם ועל החיים שלהם במדינת ישראל. פגשנו עוצמה אדירה. פגשנו אנשים שפתאום אתה מבין שכוח החיים שלהם בהווה, יונק מזיכרון העבר שלהם. פתאום אתה מבין שעוצמת הזיכרון שלהם מהמקום בו הם גדלו, זה מקור הלחימה שלהם על ארץ ישראל, זה מקור הכוחות של אנשים שנלחמו על יישוב הפריפריה בלי תנאים. עוצמה אדירה שמקורה בזיכרון.

בפרשת "תצוה" אותה נקרא השבת, עניינה הציוויים על הכנת בגדי הכהן הגדול, אשר תכליתם היא : "וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ, לְכַהֲנוֹ לִי". (שמות כח', ב). שמונה בגדים מיוחדים יש לכהן הגדול : מכנסים, כתונת תשבץ, אבנט, מצנפת, מעיל, חושן, אפוד וציץ. הציווי הראשון הוא על עשיית האפוד :  

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר.... וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם.... וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". (שמות כח, ו-יב)

האפוד הוא סוג של סינר ארוך אשר נטווה מחוטי זהב טהור, תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן והוא היה קשור לגופו של הכהן בשני אופנים : על ידי חגורה ("חשב אפודתו") ועל ידי שתי כתפות אשר היו מחברות בין החלק האחורי לקדמי. על שתי הכתפות היו שני אבני שהם אשר עליהן חקוקים שמות שבטי בני ישראל, בכל אבן שישה שמות, כפי שמסביר המדרש :

"ת"ר: שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפיו, אחת מכאן, ואחת מכאן. ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו .... וחמשים אותיות היו שם, עשרים וחמשה על אבן זו, ועשרים וחמשה על אבן זו, וכן צורתם: יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי. גד ואשר יששכר זבולון יוסף בנימין". (מדרש אגדה בובר, שמות כח)

התכלית של אבנים אלו מוגדרת על ידי התורה : "אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה', עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן". מי צריך לזכור את מי ומה התכלית של הזיכרון הזה ולמה הם ממקומות דווקא על הכתפיים של הכהן הגדול ?

רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו שתכליתן של האבנים הן עבור הקב"ה אשר יראה את האבנים הללו בעת עבודתו של הכהן הגדול במשכן ויזכור את השבטים הראשונים וצדקתם :

"לזכרן - שֶׁיְּהֵא רוֹאֶה הַקָּבָּ"ה אֶת הַשְּׁבָטִים כְּתוּבִים לְפָנָיו וְיִזְכֹּר צִדְקָתָם". (שמות כח, יב).  

רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) ממשיך את הקו ואומר שבאמצאות ראייה זו וזכרון השבטים הקדומים הקב"ה יתמלא רחמים על עם ישראל : "על שתי כתפיו לזכרון - להשיג רחמים על ישראל בזכותם". (שמות כח, יב)

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין ובלארוס) מסביר שהעניין הוא שאם הקב"ה יזכור את בני ישראל אזי ממילא הוא יברך אותם, עצם הזכירה מובילה לברכה :

"לזכרון - לטוב ולברכה...מצינו שהקב״ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן שנא׳ ה׳ זכרנו יברך. פירוש סתם זכירה לפני ה׳ ממילא יברך". (העמק דבר על שמות כח', יב)

 

הרלב"ג (1288-1344, צרפת) מסביר קו אחר. האבנים הללו מיועדות דווקא לאהרון הכהן עצמו אשר יביט בהן ועל ידי כך תהיה מחשבתו על עם ישראל, צרכיו וענייניו תמיד בראשו ובמחשבתו ובכוח זה הוא יזכה לקבלת נבואה:

"אבני זכרון לבני ישראל. רוצה לומר שהאבנים ההם תהיינה סבה שיזכור אהרן תמיד במחשבו בני ישראל ותשוטט בהם מחשבתו והנה בזה תועלת להגעת הנבואה בעניניהם כשהיה ראוי להגעת הנבואה". (ביאור המילות, שמות כח, יב)

 

אלמלא שמות בני ישראל על בגדי הכהן הגדול, לא יכול הכהן הגדול להגיע למעמד של נבואה. אלמלא עסוק הכהן הגדול בכל שבטי ישראל כולם, זוכר וחושב עליהם והם ליבת עבודתו, לא יכולה להתקבל נבואה. לא חלק מהשבטים, לא על שבט אחד גדול יותר מכולם, כולם מוזכרים באותן אבנים ובאופן שווה. שלמות שבטי ישראל והופעתם באופן שלם על בגדי אהרון הם הכוח של אהרון לקבל נבואה.

 

ר' חיים מצ'רנוביץ, מגדולי תנועת החסידות ומחבר הספר "באר מים חיים" (1740-1817, פולין) מסביר שאין חילוק בין הדברים. בשל העובדה שפעמיים מוזכר המילה "זכרון", אזי תכלית האבנים היא כפולה והיא מופנית הן כלפי הקב"ה אשר ימחול על עוונותיהם והן כלפי הכהן הגדול אשר יגן עליהם ביראתו ובעבודת ה'. והוא מסביר מדוע זכרון זה הוא דווקא על כתפי אהרון  :

 

"ושמת את שתי האבנים וגו' אבני זכרון וגו' לפני ה', על שתי כתפיו לזכרון. ... ואולם מה שזכר כאן שתי זכרונות אבני זכרון ועל שתי כתפיו לזכרון, נראה כי שתי זכרונות היה בדבר. אחת, הזכרון לפני ה' וכמאמר חז"ל שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם לבניהם והוא לכפר על עוונות בית ישראל לכל פשעיהם וחטאתם כמאמר חז"ל : "אפוד מכפר על עוון עבודה זרה וכו'". והשנית, הוא מה שהיה הכהן גדול בעצמו מגין עליהם על ידי זה ונשא אותם עליו כאב הנושא את בנו על כתפיו להצילו מכל מכשול רע ביראתו שלא תגוף באבן רגלו... ולזה היה זכרון השני שהוא על שתי כתפיו לזכרון דוקא על כתפיו ולא במקום אחר להורות הדמיון הזה שצריך לישא את ישראל על כתפיו כאדם שמרכיב את בנו על כתפיו להגין עליו ולהצילו מכל רע מחיה רעה ומהכשל באבן ובבור תחתיות וכן לדורי דורות הנה הכהן הגדול היה מוכרח להגין עליהם מכל וכל בזכותו, ובאופן שיהיה ראוי להיות ה'  יתברך נושא פנים לדורו בעבורו". (באר מים חיים פרשת תצוה - פרק כח)

עניינו של הכהן הגדול, המנהיג הרוחני של עם ישראל, הוא להגן על כל השבטים והקבוצות. זאת האחריות שלו, זאת משימתו ולכן היא יושבת בדמות שתי אבנים דווקא על הכתפיים. חלילה שלא יישכח הכהן הגדול שזה תפקידו ותכליתו, זאת מהותו. ואם חלילה נחשוב ולו לרגע אחד שמנהיג הדור יכול לבחור על אילו קבוצות להגן, יכול לחשוב שאין לו אחריות על כולם, גם אם השבטים רבים אלו עם אלו, מגיע מחבר ספר "מי השילוח", רבי מרדכי יוסף ליינר (1801-1854, פולין) ומלמד אותנו שאין מציאות כזאת :

 

ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון -  הענין בזה כי השי"ת נקרא חכם הרזים ... שברא נפשות רבות בדעות שונות ומכחישים אלו את אלו, וכן יש תמיד בין ישראל עצמם שבני לאה אומרים על בני רחל שהם מצמצים עצמם יותר מכפי הראוי והש"י לא צוה כן, ובני רחל אומרים על בני לאה שהם מתפשטים עצמם יותר מכפי הראוי, וכיון שהם מתנגדים אלו לאלו א"כ היאך יוכל להיות שכולם טובים, אכן אהרן הכהן נשא אותם על כתפיו כמי שנושא משא על כתפיו, לפי שזו המשא שייכות לו מחמת שהיה לאהרן הכהן לב טוב שמברר לכל נפש מישראל שכל אחד פועל במידתו גם למעלה מדעתו ובעתו ובזמנו מכוין לרצון הש"י ואלו ואלו דברי אלהים חיים". (מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, תצוה ג׳)

 

גם בעבר בני לאה ובני רחל התווכחו אלו עם אלו, אנחנו לא הראשונים החוויים את המציאות הזאת של שבטי ישראל. כל שבט ותורתו, כל שבט ועניינו – אבל בסוף – כולנו על אותם אבנים על כתפי הכהן הגדול, כולנו מחוברים למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו שאנו נושאים אותו דורות על דורות.

 

זה שהאבנים הללו מיועדות לקב"ה זה גדול ממני, אני לא מצליח בכלל להכיל מחשבות של הקב"ה וענייניו ופשוט לי שהדברים כך. אבל לצערי אנחנו פחות מבינים שהאבנים האלו מיועדות לכולנו, שהן זיכרון הנצח של כולנו ואם נתעלם מהם – נתפרק. הן מיועדות גם למנהגים הנושאים את משקל הכובד על כתפיהם ואלו חייבים להבין שהאחריות היא על כתפיהם, כולנו על כתפיהם ביחד.  

 

והאבנים האלו מיועדות גם לנו, פשוטי העם. אנחנו חייבים לזכור שאחים אנחנו, כולנו מגיעים מאותו שורש, כולנו על אותן אבנים.  אין מציאות שבה אנחנו מפרקים את זה, האבנים הללו תכליתן להזכיר לנו את זה כל יום. ואם אנחנו חושבים שהאבנים האלו הם משהו עתיק ומנותק מאתנו, אז מגיע החתם סופר (1762-1893, הונגריה( ומלמד אותנו שדווקא אבני הזיכרון על כתפי האפוד הן אלו המייצגות את הדור הנוכחי, כל דור ודור (בניגוד לשבטים על החושן המייצגות את השבטים הקדומים) :

 

"ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל, ובאבני חשן כתיב זכרון לפני ה'... אהרן שליח הציבור נושא על כתפיו י"ב השבטים לא השבטים הקדומים אלא י"ב שבטי ישראל משא כל העם על כתיפיו כל מחסורם עליו ... ואמנם לא בזכותו אלא זכות י"ב שבטי ישורון הראשונים וזכות אברהם יצחק ויעקב בחשן על לבו, באופן שעל כתפיו נושא זכרון לבני ישראל לאנשי הדור הזה ונכנס בזכות השבטים והאבות הראשונים זכרון לפני ה', שזכות אבותם מסייעתם ושוב מעלה עליו הכתוב כאלו הוא בעצמו עשה ע"כ מסיים ונשא אהרן את משפט בני ישראל תלה הדבר בו לבד". (חתם סופר על התורה, תצוה ל״ג)

 

אני מבקש לסיים בדבריו של הרב יחיאל יעקב וינברג בעל "שרידי אש" (1884-1966, פולין), אשר כתביו שרדו את השואה הנוראית והוא מלמד אותנו מהו הזכרון ואיזו עוצמה אדירה יש לזכרון על הפעולה היום יומית של כולנו :

 

"ואחד מגלוייו של כח יש ומתמיד זה הריהו גם ה'זכרון'. אין הוא מין הצבירה מיכנית, מין ערימה של פירות שנשרו מן האילן ונקבצו על- יד ומונחים זה בצד זה לבלי כל קשר חי פנימי ביניהם. אין הוא בית- קבול לחויות בודדות הנושרות מן הנפש ומתות תוך כדי נשירתן, ומכאן-ואילך הן מונחות כחנוטות בכפיפה אחת ששמה זכרון – לא מינה ולא מקצתיה! הזכרון זהו כח פועל פעיל ומְשַפְעֵל, בורר הוא לו את חויותיו וסופגן או פולטן. בוחן ובודק הוא בשבע-בדיקות בטיב החויה ומכניס או דוחה, וכל הנכנס לתחומו סימן הוא לו שכחו ולְשַּדֹו עוד אתו. פרקים פרקים נכנסות החויות לתחום הזכרון, מצטרפות הן ומסתדרות למסכת-חיים חדשה ופעילה, מתלכדות הן לכח חש משפיע במישרין על תהליך החיים הממשי, על מחשב- האדם והגות לבו, על מעשיו ונמוסיו, על התנהגותו ותגובתו לגבי שאלות הנצח והרגע המבצבצות ועולות לפניו מדי יום ביומו ומדי שעה בשעה להלכה או למעשה. וכל מה שאין לו אחיזה בחיי נפש אלה, כל מה שאינו מוכשר למלא תפקיד חי ופעיל בתום הצטרפות יוצרת זו, דינו להיות נדחה ומוצא מחוץ למחיצת הזכרון, והיה כלא היה במציאות כלל. נמצא, אין פעולת זכירת העבר דומה לקריאה בספרי רשומות בלבד, אלא כל עצמה של זכירה וערכה, בין ביחיד בין באומה, טבוע בחותם של חויה נוכחית ממושכת, הערכה חדשה שלאמתתה איננו לא חויה חוזרת. ו'כח הזכרון' הוא בעקרו וטיב הויותו לא תמונה פוטוגרפית של העבר אלא נחשול חי נובע ומזנק ממעמקי חיי הווה". ("מהות התשובה )לפרקים תשס"ג, ק"צ, עמ' קצ"ז)

אם רק נזכור, אבל באמת נזכור, שהאחריות על שבטי ישראל כולם היא על הכתפיים של כולנו, אם רק נזכור שעם אחד אנחנו, אם רק נזכור שרק לפני 80 שנה היינו מפוזרים ומפורדים בין העמים, מבוזים ומושפלים – זכרון זה של כלל שבטי ישראל על כתפי הכהן הגדול – יוביל את כולנו לעוצמה אדירה של פעולה שתתקן את המציאות בה אנו חיים.

שנזכה. שבת שלום.