בס"ד
לפני עשור שנים כאשר הייתי בגדוד מילואים ומבצע תרגילים ותעסוקות מבצעיות, היה לי חייל ממש מיוחד. היה לו קשה מאוד לרדת לשטח בתרגילים ולעשות תעסוקות ארוכות. הוא תמיד חיפש תירוצים להתחמק מזה, לא הרגשתי שזה היה מתוך "נצנצנות" כמו שמקובל לומר בצבא, אלא מתוך קושי וכאב אמיתי, אבל לקח לי זמן להבין. לא לכולם זאת סיטואציה מתאימה.
שנה אחת אותו חייל מתקשר אליי ואומר : תשמע סבא שלי נפטר ואני לא יכול להגיע, למרות שאין הוראה שמחייבת לשחרר על מות סבא אישרנו לחייל שלא להגיע לאותו תרגיל. שנה אח"כ, ראה החייל כי טוב, הגיע לתרגיל ואחרי שעתיים הגיע בדרמה ואמר שוב : "סבא שלי נפטר". בד"כ אין רצף כזה, אבל לא רצינו להיכנס לעימות, הוא שוחרר. בשנה השלישית, אולי מתוך הרגל התקשר החייל למפקדו (לא אליי) ואמר לו : תשמע, סבא שלי נפטר. אותו מפקד דיבר איתי והבנו ביחד שגם לאדם הכי מיוחד שיש אין שלושה סבים. זימנו את החייל לתרגיל, הבנו את הבעיה והכאב שלו יותר לעומק ומצאנו לו תפקיד שממנו הוא לא כבר לא ביקש להתחמק ובמשך שנים הוא המשיך ועשה מילואים. כל מה שהיה צריך זה להיות קשובים ולהבין את הסיטואציה, להבין באמת את הכאב והקושי.
פרשת "משפטים" אותה נקרא השבת נאמרת למרגלות הר סיני והיא רובה ככולה נוגעת לחיים של כולנו. העבדות הישנה אולי מתחלפת עם העבדות המודרנית לדברים אחרים ובסיטואציה אחרת, אבל אין ספק שמדובר בפרשה המכוננת חברה. ככזו, כמעט בכל ציווי בה מתגלה הרגישות והאכפתיות שמבקש הקב"ה שנפגין איש כלפי חברו. כדי שחלילה לא נחשוב שמדובר במצוות מדרג משני, רש"י (1040-1105, צרפת) בפירושו הראשון על הפרשה קובע שאלו ואלו ניתנו בהר סיני :
"ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר: אלה, פסל את הראשונים, ואלה, מוסף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אילו מסיני". (שמות כא, א)
יחסי הכוחות השונים בין בני האדם עולים שוב ושוב לאורך כל הפרשה. היחס לעני, לגר, ליתום ולאלמנה. מה קורה אם חלילה מישהו נמכר לעבד בשל גניבתו, מלווה ולווה וכיוצא בזה. אי אפשר שלא להבחין במסר חד וברור אשר עובר כחוט השני לאורך הפרשה כולה - אל תנצל את מעמדך גם אם אתה בעמדת חוזקה וכוח כלשהי, תגלה אמפטיה ורגישות לאחרים. תחוש את הכאב ומה עובר על חברך בסיטואציה שבה הוא נמצא. אחד מהציוויים שבהם זועק המסר הזה הוא :
"אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי, אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ, כְּנֹשֶׁה; לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו, נֶשֶׁךְ. אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב--וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי". (שמות כב, כד-כו)
בפשט הדברים, אדם נותן הלוואה לאדם אחר ולוקח ממנו משכון, כערבות להחזר ההלוואה, את השמיכה או הבגד שבו הוא מתכסה בלילה. במצב הזה מצווה המלווה להשיב את המשכון ללווה עוד בטרם יירד הלילה כדי שיהיה ללווה במה להתכסות וכיצד לחמם עצמו בלילה. מה המשמעות של "חָבֹל תַּחְבֹּל, שַׂלְמַת רֵעֶךָ" ומדוע דווקא כאן בוחרת התורה ללמד אותנו שהקב"ה מקשיב למי שצועק אליו כי הוא חנון ?
הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר את המשמעות של "חבל תחבל" באמצעות דיוק בשפה העברית ואת חשיבותו המרכזית של המשכון :
"אם חבל תחבל – הכתוב מביע את מושג המשכון בלשון "חבל", שהוראתו המקורית היא "חֶבֶל" [מיתר עבה]. נראה שהקשר בין שני מובני "חבל" אלה הוא כך: המשכון מכונה "חבל" משום שהוא נשאר "קשור" למלווה, והלווה אינו רשאי למכרו על חשבון המלווה; ובנוסף, המשכון עצמו הוא האמצעי שעל ידו נשאר הלווה "כבול" אל החיוב לפרוע את החוב". (רש"ר הירש, שמות כב, כה)
המשכון שלוקח המלווה מהלווה הוא הדבר היחיד המקשר בניהם, הוא האמצעי שבאמצעותו נשאר הלווה "כבול" לפירעון ההלוואה. אף על פי כן מצווה התורה את המלווה להתיר את הקשר הזה ולהשיב בלילה את המשכון ללווה והביטוי שהתורה מציינת הוא מדהים : "בַּמֶּה יִשְׁכָּב ?! וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי". אפשר לשמוע את הכאב והצעקה מהפסוקים.
רק שנבין ככל שהמלווה יחליט לא להשיב את המשכון בלילה ללווה – הדין איתו והוא צודק. מצד הדין המלווה לא עשה שום דבר שהוא לא בסדר, בזה שהוא משאיר את המשכון אצלו. בסוף, זאת הערבות שלו להשבת ההלוואה. עדין מבקש הקב"ה מהמלווה – גם אם אתה צודק, תהיה רגיש כמו שמסביר "בעל החזקוני" (1250-1310, צרפת) :
"והיה כי יצעק אלי להתפלל בשבילך שאם לא החזרת לו משכונו שמא היה מת בקרה ושמעתי תפלתו ואשלם לך הגמול כי חנון אני ד״א ושמעתי כי חנון אני אע״פ שאין כח הסברה נותן שיהא עליך להחזיר לו המשכון שהרי הלוית עליו מעותיך ובעל חוב קונה משכון, מ״מ אשמע לו כי חנון אני ונכמרו רחמי עליו על שיצעק לפניך והיית אכזרי ולא חסת עליו לכך נאמר כאן כי חנון אני". (חזקוני, שמות כב', כו)
אומר לנו הקב"ה גם אם אתם צודקים במאת האחוזים והדין אתכם, אבל בדרככם זו אתם מגלים אכזריות וחוסר רחמים כלפי האחר, אני אקשיב לכאב של האחר. אני עם החלש. אם אותו לווה יצעק אליי כי קר לו בלילה, כי "בַּמֶּה יִשְׁכָּב" - אני אקשיב לו "כי חנון אני". במצב הזה שלאדם כואב וקשה, כאשר הוא מרגיש כאשר שמישהו התאכזר אליו - הקב"ה מקשיב ושומע והוא לא עושה הבחנה האם מדובר באדם צדיק והגון או לא, הכאב הכנה פורץ כל גדר, כמו שמסביר הרמב"ן (1194-1270, ספרד) :
"ושמעתי כי חנון אני חונן ומקבל תחנת כל אדם אע''פ שאינו הגון, מגזרת חנם. והענין, שלא תחשוב, לא אחבול שלמת הצדיק, אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל, לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי". (רמב"ן על שמות כב', כו')
מדוע דווקא כאן בוחרת התורה להביא את האמירה הזאת על הקב"ה "כי חנון אני" ולא בציווים היותר קשים חברתית כמו יתום ואלמנה וכיוצא בזה ? במקרים האחרים ברור שהקב"ה יקשיב מצד הדין והחובה שלו להקשיב לאנשים האלו. כאן זה מקרה שבו לכאורה הדין על המלווה ופעולותיו הצודקות לכאורה, מובילות לכאב וחוסר חמלה כלפי האחר – דווקא כאן אומר הקב"ה אני מתערב, אני חנון ואני מצפה ממך גם להיות כזה, כמו שמביא הרשב"ם (1085-1158, צרפת) :
"ושמעתי כי חנון אני - אף על פי שמן הדין יש לו משכון ואינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לי לשמוע צעקתו, אם לא מפני שרחום וחנון אני. אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון - כתוב שמוע אשמע צעקתו. הואיל ומן הדין שומע הקב"ה צעקתו, לפיכך לא כתוב שם כי חנון אני". (רשב"ם , שמות כב, כו)
רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) מסביר מה המשמעות של הקשבת הקב"ה לצעקה, איך צעקה זו משפיעה גם על המלווה, למרות שהמלווה מצד הדין צודק:
"ושמעתי כי חנון אני - אף על פי שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך, אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על ספוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים.... והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים". (שמות כב, כו)
"אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך" - אומר לנו הקב"ה כדאי וטוב שאתם תגלו רחמנות על האנשים שנמצאים סביבכם, גם אם יש לכם עמדת כוח הבאה לידי ביטוי בכסף, בתפקיד או בכל דבר אחר, מאשר שאני אתערב. ההתערבות של הקב"ה תיקח ממך, מכוחך, ממשאביך, מכספך וזה יועבר לאותו צועק, לאותו אדם הזקוק לכך. אז מה אכפת לנו להיות אלו היוזמים, אלו הנותנים, אלו המגלים רגישות כלפי אחרים וככה גם נהיה אנשים טובים ורגישים יותר וגם הקב"ה יהיה בצד שלנו.
לסיום אני מבקש להביא את דברי המדרש ובו שני דברים אשר תפסו אותי חזק. האחד, אומר הקב"ה לאדם, כמו שאתה מחזיק בלילה את המשכון של הלווה – שמיכה, בגד או כל דבר אחר הנצרך לו, ככה גם אני מחזיק כל לילה "משכון" שלך אצלי, את נשמתך. אם ארצה – אחזירה ואם לא, לא. אם תגלה רחמנות ותשיב למרות שאינך חייב – גם אני אשיב למרות שאיני חייב. ואם לא, חלילה ההפך. על הנקודה השנייה נדון לאחר שנביא את דברי המדרש :
"אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כח) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כַּמָּה אַתְּ חַיָּב לִי, אַתָּה חוֹטֵא לְפָנַי וַאֲנִי מַמְתִּי לְךָ, וְנַפְשְׁךָ עוֹלָה אֶצְלִי בְּכָל יוֹם וּבְכָל אֶמֶשׁ וְאֶמֶשׁ וְנוֹתֶנֶת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וְהִיא מִתְחַיֶּבֶת, וַאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי. אַף אַתָּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְךָ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל, עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ. אַף אַתָּה דָּבָר אֶחָד יֵשׁ לִי אֶצְלָךְ, אִם אֵין אַתָּה מַחֲזִיר מַשְׁכּוֹנוֹ, אֵינִי מַחֲזִיר לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ. לְפִיכָךְ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל. וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. שֶׁהוּא קוֹרֵא תִּגָּר לְפָנַי וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֲנִי אָדָם וְהוּא אָדָם. הוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ, וַאֲנִי בַּמֶּה אֶשְׁכַּב. לְפִיכָךְ, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". (מדרש תנחומא, משפטים, ט״ז)
צועק הלווה לקב"ה: " אֲנִי אָדָם וְהוּא אָדָם", שנינו בני אדם אז למה הוא על מיטתו ואני בלי שמיכה בלילה קר. אנחנו מבינים את הכאב העולה מהביטוי הזה ?! האם אנחנו מבינים שיש כאלו הסבורים שלא כולם בני אדם שווים ? יש כאלו הסבורים בהתנהגותם שיש בני אדם השווים יותר ויש כאלו השווים פחות, יש כאלו שיכולים לישון על מיטת נוצות ויש כאלו שיכולים לישון בלי שמיכה. המלווה שכח את הדבר הבסיסי : "אֲנִי אָדָם וְהוּא אָדָם". במצב הזה רק הקב"ה יכול להושיע.
אין ספק שאנחנו חיים בחברה הרבה יותר מוסרית, שוויונית וצודקת מכל חברה אחרת בהיסטוריה, אבל עדיין יש אנשים ויש רגעים שבהם גם אנחנו שוכחים שכולנו בני אדם, שווים. תפקידנו מבלבל אותנו, כספנו מעוור אותנו, כבודנו ותפארתנו משגעת אותנו. חאלס. מספיק. ואני צועק על עצמי. לכולנו יש לב פועם באותו אופן, לכולנו יש אותן רגשות, כאבים ומצוקות. תפילתי היחידה מפרשה זו היא שנפנים את זה ונדע לראות את הכאב של האחר. כל הזמן.
הרבה יותר קל להניח תפילין כל בוקר מאשר לגלות רגישות לאדם שאתה חזק ממנו בעמדתך. הרבה יותר קל להקפיד על אוכל כשר, מאשר לרדת שניה אחת מעמדת החוזק שלך ולגלות רגישות ואמפטיה. הרבה יותר קל להתפלל לקב"ה מאשר לגלות הקשבה ואפטיה לאחר. הקב"ה מצווה אותנו – תהיו רגישים, תראו את האנשים, תבינו את המצוקות – גם ואולי במיוחד שאתם בעמדה הצודקת.
שנזכה. שבת שלום.