בס"ד
שנה וחצי האחרונות הייתי מחוץ לשירות הציבורי, יצאתי לדרך עצמאית שהלכה ונבנתה. כאשר אתה מחוץ למערכת קבועה, אשר משלמת את שכרך מידי חודש בחודשו, אתה נדרש לפעול באופן הרבה יותר אקטיבי בכדי להתפרנס. לצד המאמץ הנדרש ממך, אתה גם חייב להגיע הרבה יותר בצניעות וענווה. אתה כבר לא בעל תפקיד, אתה כבר לא במשרה בכירה, מידת הענווה והצניעות נלמדת מכמה פגישות ראשונות עם לקוחות פוטנציאליים. לצד אלו, מתחזקת אצלך באופן טבעי האמונה וההבנה שפרנסה היא בידי שמים, לגמרי. מי שסבור שאלו פעולות פשוטות בדרך עצמאית, לעניות דעתי הוא טועה.
בשנה וחצי האחרונה ראיתי את השגחתו העצומה של הקב"ה בכל מהלך וצעד. גם כאשר היו מהלכים שהיו נראים לי כאכזבה, גם כאשר לקוח כזה או אחר סיים התקשרות – הבנתי שזה מאיתו יתברך, בסופו של דבר הבנתי שזה היה הדבר הנכון עבורי. כאשר אתה עצמאי ובטח אם אתה חקלאי הצמא לגשם, אתה מבין את ההבנה שפרנה קבועה מהקב"ה. ההשתדלות היא חשובה, חשוב מאוד ליצור "כלים" שאליה תושפע הפרנסה, אבל בסופו של דבר כמה תקבל, איך תקבל, כמה תוציא ועל מה תוציא – הכל מהקב"ה. בינך לבינו באופן הכי ישיר בעולם. בתקופה של השנה וחצי האחרונות למדתי את כל אלו על בשרי.
פרשת "בשלח" אותה נקרא השבת עמוסה במאורעות מכוננים בחיי האומה הישראלית. החל מעמוד הענן ועמוד האש המלווים את בני ישראל, דרך קריעת ים סוף וכלה ברצף תלונות של בני ישראל אשר בסיומן מוריד הקב"ה לבני ישראל את "המן", מספק להם בשר ונותן להם מים לשתות.
בפרשה מתוארות מספר תלונות ברצף. תלונתם הראשונה של בני ישראל בפרשה מופיעה כאשר מצרים רודפים אחריהם והם משיגים אותם חונים על הים. אז אומרת לנו התורה : " וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'" (שמות יד', י'), בני ישראל צועקים ישירות לקב"ה ואח"כ הם פונים בתלונות למשה על הסיטואציה, אבל הבסיס הוא פנייה לקב"ה. התשובה של משה באותה סיטואציה היא: " ה' יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד). כאשר עם ישראל פונה לקב"ה ישירות וצועק אליו, אזי, הקב"ה יילחם ואנחנו נחריש.
בתלונה השנייה, שבה בני ישראל מקבלים את לחם המן ובשר מן השמים, הם כבר לא צועקים לקב"ה ולא מתפללים אליו, הם פונים ישירות למשה ואהרון ומאשימים אותם בזה שהם הוציאו אותם מארץ מצרים למות במדבר :
"וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". (שמות יד, ב-ג)
בתגובה לתלונה זו, הקב"ה אינו כועס, והוא אומר למשה שהוא ימטיר להם לחם מן השמים ותגובת משה ואהרון לבני ישראל מעמידה את המציאות על דיוקה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד ה', בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה, כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ, בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו; וְנַחְנוּ מָה, לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'". (שמות יד, ו-ח)
קודם כל מבהירים משה ואהרון לעם ישראל לא אנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים, אלא הקב"ה :"וִידַעְתֶּם, כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". בנוסף, משה ואהרון מבהירים את מקומם, שלהם עצמם, בתוך המציאות והם משתמשים בביטוי מיוחד המופיע פעמיים ברצף - "ונחנו מה". מה המשמעות של ביטוי זה ?
רבי יוסף בכור שור (המאה ה- 12, צרפת) אומר שמשה ואהרון בפשטות אומרים לבני ישראל זה נראה לנו כאילו התבלבלתם בהפניה של התלונה אלינו. אין בכוחנו לעשות מאומה, הכל מהקב"ה :
"ונחנו מה כי תלינו. אתם מראים עצמיכם כאילו אינכם מתלוננים כי אם עלינו ותלונתכם אינה כי אם על הקב"ה כי אין בידנו לעשות עמכם כלום". (בכור שור, שמות טז', ז׳)
רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) באותו קו, מסביר שכוונתם של משה ואהרון לומר לבני ישראל, אנחנו עושים רק מה שאנחנו מצווים לעשות על ידי הקב"ה:
"ונחנו מה - מה בידינו לעשות לא עשינו רק מה שצונו. ונחנו חסר אלף". (אבן עזרא על שמות טז, ז׳)
על פי דברי בכור שור והאבן עזרא, משה ואהרון בעצם שולחים את בני ישראל להתלונן כלפי הקב"ה. הרמב"ן (1194-1270, ספרד וא"י) אינו מקבל את הגישה הזו וקובע שכוונת משה ואהרון היא לומר לבני ישראל, לעולם אל תעלו על דעתכם שאנחנו הוצאנו אתכם מארץ מצרים כפי שטענתם, אנחנו כלום ושום דבר והקב"ה הוא המוציא אתכם מארץ מצרים והוא תכלית הכל :
"ונחנו מה כי תלינו אמר רבי אברהם: ונחנו מה בידינו לעשות, כי לא עשינו רק מה שצונו. ואיננו כן, אבל הוא כמו: "מה אנוש כי תזכרנו", "מה אדם ותדעהו"...וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים, הן אנחנו אין ופעלינו הבל, ולא עלינו תלונותיכם כי על ה', הוא המוציא אתכם מארץ מצרים לא אנחנו". (רמב"ן על שמות טז, ז׳)
מעבר לזה שהקב"ה עשה ועושה הכל, "אנחנו אין ופעלנו הבל". מנהיגי עם ישראל הבלתי מעורערים אשר עמדו אל מול מלך פרעה, אשר היו שליחי הקב"ה לעשר המכות ועשו את הדברים בידיהם. אשר היו בקריעת ים סוף וראו את המעצמה הגדולה בעולם טובעת אחרי שהמטה שלהם קרע את הים, לא עלה עליהם גרם אחד של גאווה וגרם אחד של מחשבה שאולי חלילה קמצוץ אחד מגיע מכוחם, מפעולותיהם ומעשיהם והם מודיעים כבל עם ועדה : "ונחנו מה".
כמה פעמים בחיי היום יום שלנו אנחנו מייחסים לעצמנו פעולות ומהלכים לעוצם כוחנו וחוכמתנו. לפעמים גם מהלכים שאפילו לא היינו חלק במחשבה עליהם, הם פשוט התרחשו לידנו, הם פשוט היו חלק ממהלך החיים ולנו זה נראה טבעי שזה אנחנו, שזה מכוחנו, שזה מהלך מבריק שהוצאנו אנו לפועל. כדאי שנדע ונזכור "ונחנו מה".
הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, פולין ובלארוס) לוקח את הקו של הרמב"ן בנוגע לחשיבות המיוחסת לאהרון ומשה כמה צעדים קדימה. משה ואהרון בכלל לא מבינים מכוח מה עלה בדעתם של בני ישראל לייחס להם חשיבות בזה שהם פונים אליהם ומייחסים אליהם את היציאה מארץ מצרים. הנצי"ב מוסיף נקודה נוספת בנוגע לאמונה של עם ישראל ביכולת של הקב"ה לפרנס עם רב גם במדבר, למשה ולאהרון לא היה ספק בכך, לעם ישראל הייתה בזה חוסר אמונה :
"ונחנו מה כי תלינו עלינו – היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה' להספיק בשיעור מצומצם.... אבל כאן הפירוש "ונחנו מה"- מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו, שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב, אם לא שידענו שברצונו יתברך וכוחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהיה נצרך בלי גבול.... כל זה אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב, שבאמת לא התלוננו ישראל על ה', ואילו ידעו אשר רצונו יתברך היה בכך שיצאו קהל גדול כזה, לא דברו מאומה, והיו מאמינים שיש לו היכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא". (העמק דבר על שמות טז', ז')
מהסיפא של הדברים עולה שאם בני ישראל היו באמת מאמינים ביכולת של הקב"ה לפרנס עם רב גם במדבר הצחיח והשומם, הרי שלא הייתה תלונה בפיהם וגם אם הם ביקשו אוכל במדבר זאת בקשה הכי לגיטימית שיש. הרי הקב"ה הוא שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים והוא מחויב לפרנסם בכל דרך שהוא רואה לנכון. ראייה לדבר אפשר להביא מכך שהקב"ה אינו כועס על עצם הבקשה ואינו מעניש, הוא פשוט מספק להם לחם בצורת מן ובשר בצורת שליו.
המלב"ים (1809-1879, אוקראינה) מסביר לנו יסוד עצום מהפרשה של הדברים ולאחריה התגובה של משה ואהרון תיראה לנו הכי טבעית בעולם. מסביר המלב"ים שמצד כבודו של הקב"ה הוא מחויב לתת מזון ופרנסה לכל בריה ובריה, כל אחד ואחת לפי מה שנקבע לו, לכולם תהיה פרנסה כלשהי. לכן, התלונה של בני ישראל בהקשר הזה מוצדקת, אז מה המשמעות בתגובה של משה ואהרון :
"ובקר וראיתם את כבוד ה'....וכשברא ה' את הרש שאין לו אמצעיים להתפרנס בהם, הכין לו פרנסתו ע"י העשיר, ע"י שנטע בלב העשיר רחמים וחמלה להעניק מטובו אל הרש, וע"י שהעשיר צריך למשרתים ופועליה ובזה ימצא הרש פרנסתו... ועפ"ז יאמר שמה ששמע ה' את תלונותיכם, הגם שהיה ראוי שלא יפן ה' אל דבריהם אחר שבאו דרך תלונה תחת שהיה ראוי שיבואו דרך בקשה ותפלה, זה מצד כבוד ה', שמצד כבודו יחוייב שיתן מזון לכל בריה, וא"כ התלונה על שלא הכין מזונם במדבר היתה צודקת מצד זה.... ר"ל הוא מחויב לתת מזון, ואם מנע מזונם הוא נגד כבודו הגדול, ועל זה התלוננו כי מניעת המזון נוגע לכבודו, ולכן שמע ה' את תלונתם שהיתה בדין, וז"ש ובקר וראיתם את כבוד ה', וזה תדעו ממה ששמע את תלונותיכם, שמזה ראיה שהתלוננו כדין, כי מכבוד הבורא לתת טרף לברואיו, ובארו שהתלונה היתה על ה' לא עלינו כי ונחנו מה כי תלינו עלינו, כי מפתח של פרנסה לא נמסר ביד שליח, והיה עיקר התלונה על ה', והוא קבל דבריכם, וזה מכבוד ה', כמו שכתוב יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, שמכבוד ה' שמעשיו יהיה להם כל צרכם וה' ישמח בהם כי לא יחסר להם כל מאומה". (מלבי"ם על שמות טז', ז')
משה ואהרון מלמדים יסוד עצום את בני ישראל. נכון, אולי אנחנו זכינו להיות שליחים של הקב"ה לדברים מסומים, רק שליחים. אבל בפרנסה, אין שליחים. כבוד ה' מחייב לתת פרנסה לכל בריה באשר היא, כל אחד לפי מה שקובע הקב"ה. אין לכם מה לפנות אלינו בכלל, אנחנו לא רלוונטיים. "ונחנו מה". בפרנסה, כל אחד באופן ישיר אל מול הקב"ה. אין שליחים לפרנסה. ואולי, זאת הסיבה שאחרי המילים של משה ואהרון ועוד לפני קבלת המן והשליו התורה מתארת :
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן, אֱמֹר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי ה': כִּי שָׁמַע, אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. וַיְהִי, כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ, אֶל-הַמִּדְבָּר; וְהִנֵּה כְּבוֹד ה', נִרְאָה בֶּעָנָן". (שמות טז, י)
כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל פונים את המדבר ורואים את כבוד ה', כל אחד ואחת מעדת בני ישראל מוצאים את פרנסתם ותקוותם לפרנסה ומזון ישירות מהקב"ה. כל אחד רואה את הדברים ובזה מתגלה כבוד ה'. איזה יסוד עצום בעבודת ה' ובחיים בכלל.
ראינו את מידת הענווה העצומה של משה ואהרון אשר אינם מחשיבים עצמם לכלום, בטח כאשר מדובר בפרנסה. יכולים אנשים לחשוב, האם באמת משה ואהרון לא הבינו את מעמדתם, לא הכירו במקומם ולכן הם דבקו במידת הענווה ?!. לא ! אהרון ומשה הבינו היטב את מקומם, מעמדם ויכולותיהם ואף על פי כן "היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל", כפי שמסביר לנו באופן מדהים רבי אברהם אַבּוּלְעַפְיָה (1240-1291, ספרד) :
"והנה אדוננו משה ע"ה היה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואמר : "ונחנו מה כי תלינו עלינו"..... היעלה על דעתך שהיה אדוננו משה ע"ה מְסַכֵּל לדעת כבוד נפשו ומעלתו ? איש אשר נגש אל הערפל אשר שם האלהים. איש אשר עמד בהר מ' יום בלי לחם ומים. איש אשר התיצב לפני מלכים גדולים באותות ובמופתים. איש אשר בקש מאדון העולמים "הודיעני נא את דרכיך", "הראני נא את כבודך". אבל הוא ידע מעלתו. ובכל זאת היה ענו ולפי שלא היה כמוהו בענוה, לא היה כמוהו בנבואה שנאמר :"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". ובעבור כן זכרה התורה המדה הזאת לתפארת אדוננו משה ע"ה להורותנו כי צדיק ה' אשר בחר בו להיות אב לנביאים. הנך רואה שהגדולים האלה כמשה ודוד וחבריהם היו יודעים מעלתם, כי נחה עליהם רוח ה', והיו נגידים על עם ה', חכמים ונבונים וכיוצא בסגולות הנפלאות שהתעצמו בהם יותר מכל בני דורם. ועם כל זה היה לבבם שוה ברום ובהתנשאות, אל לב הקטן שבישראל. בעבור היות בם ציור הענוה הגדולה". (גן נעול, בית ראשון י׳, ז')
שנזכה לקמצוץ ממידת הענווה של גדולי ישראל כמשה ואהרון ושנזכה להבין בעומק של הדברים, שהכל, אבל הכל מאת הקב"ה. זה ישנה את מציאות חיינו.
שבת שלום ומבורך.