בס"ד

בתחילת הדרך עבדתי באגף החשב הכללי במשרד האוצר, במחלקת הביקורת. יום אחד הגיע בפקס מכתב תלונה של מאבטחים אשר הועסקו במסגרת התקשרות עם המדינה ואלו התלוננו (ובצדק !) על פגיעה משמעותית בשכרם במגוון מרכיבי שכר. היה איתי בחדר, עובד מצוין שהיה מונע מהמקומות הנכונים, שעבד במקביל אליי ביחידה. הוא החליט בעקבות המכתב שהגיע להיכנס לעובי הקורה. ככל שהתקדמה הבדיקה הוא נחשף לעוול נורא ופגיעה קשה באלפי מאבטחים בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים.

לא פעם הוא אמר  לי: "אני הולך להיכנס בחברות האלו, לא יכול לראות את העוול הנורא הזה, המאבטחים יקבלו כל מה שמגיע להם חזרה". הוא השקיע לילות כימים, מאמצים מקצועיים רבים והגיע עד החשב הכללי בעצמו דאז. בסיכומו של דבר  הושבו כ- 40 מיליון ₪ למאות מאבטחים והוסדרו הוראות חשב כללי בתחום למניעת פגיעה עתידית. החשיפה לעוול גרמה לו לצאת ולפעול בכל העוצמה, הוא לא יכול היה להישאר אדיש.

השבת אנחנו פותחים את ספר "שמות" ונכנסים לרצף פרשיות אשר בסופן ייצא לחופשי "עם ישראל", וזאת לאחר מאבק לאומי עיקש באומת מצרים החזקה. לידתו של משה רבנו, מושיען של ישראל, מוכרת וידועה לכולנו – הוא נולד מוקדם מן הצפוי, הוא מוצפן בביתו שלושה חודשים ולאחר מכן מוחבא בנילוס על ידי הוריו. בת פרעה, המגיעה לרחוץ בנהר, מוצאת אותו, מאמצת את הילד וקוראת את שמו משה. שום דבר לא מסופר על משה רבנו בנערותו. המעשה הראשון המסופר על משה רבנו שהוא עושה בכוחות עצמו ובאופן אקטיבי ולא פסיבי הוא  :

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל". (שמות ב', יא-יב) 

שואל ר' יעקב צבי מקלנבורג (1785-1865, גרמניה) בצורה הכי ברורה וחדה שיש, כיצד מרשה לעצמו משה רבנו לקום ולהרוג איש מצרי, גם אם הוא מכה איש עברי, הרי האיסור להכות נפש הוא חלק משבע מצוות בני נח והוא חל על כולם בזמן זה:

"והרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מתן תורה, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כי אם נקם וחימה בלי משפט". (הכתב והקבלה, שמות ב, יא)

לפני שננסה לענות בקצרה על השאלה הגדולה הזאת, ננסה להבין את הרקע למעשיו של משה רבנו על פי המדרש :  

"וירא כי אין איש -  מיד הכהו, ועל מה הכהו ? שהיה נוגש את שוטרי ישראל בא אל בית ישראל ולא מצאו, וענה את אשתו, והלך ומצא את הבעל והיה מכהו, מיד נתקנא משה והרגו, ואותה האשה הייתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי נתעולל בה". (מדרש לקח טוב, שמות ב׳, יב)

משה רבנו מבחין בשוטר מצרי, שהיה כנראה באורח קבע (זה גם בא לידי ביטוי במדרשים אחרים) נוגש ומתעלל בשוטרי ישראל, ובאופן פרטני אותו מצרי נכנס לבית אחד השוטרים ומענה (=אונס) את אשתו של שוטר ישראלי. לאחר מכן, אותו מצרי יוצא ומתעלל גם בבעלה של האשה, שהיה שוטר ישראלי. משה מבחין במציאות עגומה וקשה כלפי עם ישראל והוא פועל.

מכוח מה פעל משה ? מה מניע אותו לכך ?

הרמב"ן (1194-1270, ספרד) מסביר שכאשר משה יוצא מחוץ לארמון הוא כבר יודע שהוא שייך לעם ישראל, כבר אמרו לו שהוא מהעברים, מהעם היהודי. עם הרגש הזה יוצא משה להסתכל על המציאות והוא רואה את סבל אחיו ועמלם הקשה לאורך תקופה ארוכה והוא לא יכול היה לסבול את המציאות הזאת. האירוע של האיש המצרי מכה איש עברי, היה אירוע שיא שמשה כבר לא יכול היה להכיל:

"וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ". (שמות ב, יב)

כדי שנבין שמשה לא פעל מתוך להט פנימי ורצון לנקמה, מגיע המלבי"ם (1809-1879, אוקריינה) ומסביר שהמעשה היה מעשה מחושב ולא נקמת דם קרה אשר יצאה לפועל מתוך שליפה של רגע. הסיבה המרכזית שבגינה עשה משה מעשה זה היא כי האיש העברי היה בסכנת חיים ממשית ועניינו של משה היה להציל את נפש אחיו :  

"ויפן, יספר כי נוססה בו רוח אלהי לשבור זרוע רשע ולפתח בני תמותה, ולבל תאמר כי עשה זה שלא בעצת שכלו רק מתוך כעס פתאום וזה לא ישובח, עז"א שפנה כה וכה לראות אם יש איש כי עשה במתון ובעצת שכלו, וידע שיש סכנה בדבר אם יודע לאיש, ואז הכהו להציל נפש אחיו, ודעת חז"ל בסנהדרין שהיה המצרי חייב מיתה דמצרי שהכה לישראל חייב...." (מלבי"ם על שמות ב', יב')

על פי פירוש זה מה שמניע את משה הוא הצלת נפשות של אחיו העברי מפני המצרי, זה אולי גם מסביר מדוע התערב משה גם בריב שראה ביום למחרת של עברי אל מול עברי, משה מתערב בהצלת נפשות.

הנצי"ב מוולוז'ין (1816-1893, בלארוס ופולין) מסביר בקצת מילים יסוד עצום שמלווה אותנו עד היום. משה רואה את העוול של האיש המצרי והוא מחפש אנשים מסביב להתלונן, לקבול על מעשיו של המצרי שהכה חינם את העברי ואף אחד לא הסכים להקשיב כי כולם היו עסוקים בשנאת ישראל, ולאחר שהבין משה שאף אחד לא יעצור את ההתנהגות של המצרי, הוא החליט לעשות מעשה בעצמו :

"ויפן כה וכה - חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם. וירא כי אין איש- להגיד לפניו את העול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל. ויך את המצרי וגו׳ - במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש". (העמק דבר על שמות ב׳, יב).

כאשר משה מציף עוול וזה לא מקבל מענה, וכאשר משה מבין שאין מי שיפעל. הוא פועל. במקום שאין איש, תהיה איש.

הרב חיים דוד לוי (1924-1998, ישראל) מסביר שמשה רבנו חשש שאם מעשהו של המצרי יעבור בשקט, מאותו הרגע כבודן של בנות ישראל יחולל על ידי המצרים באופן הרחב ביותר ולכן הוא הגיב בדרך החריפה ביותר – הורג את המצרי:

 "אולי משום כך כתב האר"י שמשה הרג את המצרי בגלל שחשש שהמצרי הזה יתפאר בפני חבריו במה שעשה, ויעשו גם הם כמותו לזנות את נשי ישראל ואז ישתקעו בגלות, שהרי אחד מארבעה דברים שבשבילם נגאלו ממצרים הוא שלא הפקירו נשותיהם". (הרב חיים דוד הלוי, "משה רבינו הורג איש מצרי המכה איש עברי", הצופה, כ"ד בטבת תשנ"ז(.

בספר "דרשות אל עמי" מובא רובד נוסף שאליו התייחס משה רבנו, הוא נוגע ברובד הלאומי. משה, היוצא מארמון המלך ואשר יודע שאחיו נרמסים על ידי המכונה המצרית, משה נלחם על הכבוד הלאומי של עם ישראל הוא לא ייתן להכות איש עברי, גם כאשר המכה הוא עברי ובטח כאשר המכה הוא מצרי:

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו... ויך את המצרי", אבל בזה אפשר לומר כי הגין על העברי מפני המצרי, כלומר מפני הרגש הלאומי, הנה מוסיפה התורה "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך" ובכן הגין גם על הנרדף עברי מפני רודף עברי". (דרשות אל עמי, שלש רגלים כ״ג:ל״ד)

תחשבו על מי שרואה את המעשה הזה ומי שאח"כ שומע עליו, פעם ראשונה, מישהו מתמרד כנגד העוול הגדול והנורא שנעשה כלפי עמו, מבלי לדעת, אין ספק שכאשר סיפור זה הגיע לאוזני ישראלים רוחם הלאומית התרוממה.

אני מבקש לסיים בדבריו של הרמב"ם (1138-1204, ספרד, מרוקו ומצרים) אשר מלמד אותנו שמעשים המניעים אותנו לעשות מעשה טוב, מעשים בעלי ערך גדול לציבור, לאומה או להשפיע על אנשים רבים – זוהי דרגת הנבואה הראשונה. אחת הדוגמאות אשר מביא הרמב"ם לדרגת נבואה זו היא מעשהו של משה רבנו בהריגת המצרי והצלת העברי :

"הראשונה בדרגות הנבואה היא שמלווה את האדם סיוע אלוהי המניע אותו וממריץ אותו למעשׂה טוב גדול בעל ערך, כגון לחלץ ציבור של אנשים מעולים מידי ציבור של אנשים רעים, או לחלץ אדם מעולה גדול, או להשפיע טובה על אנשים רבים. והוא ירגיש בנפשו מניע ודחף לפעול. זה קרוי רוח ה', ועל האדם שמלווה אותו מצב זה אומרים: צלחה עליו רוח ה .... זאת היא דרגת שופטי ישֹראל כולם...זאת גם דרגתם של משיחי ישֹראל המעולים כולם.... דע שכוח כזה לא עזב את משה רבנו מאז הגיע לבגרות. לכן נתעורר להרוג את המצרי ולהרתיע את החוטא מבין שני הנִצים עוצמת הכוח הזה שבו, אפילו לאחר שפחד וברח, בהגיעו למדין זר ופוחד, מכיוון שראה עוול כלשהו, לא התאפק מלהסירו ולא יכול לשׂאתו... רוח ה' כזאת לא גרמה לאיש מאלה להגיד דבר-מה. אלא תכלית הכוח הזה לעורר את הזוכה-לסעד-אלוהי הזה למעשׂה מסוים, לא מעשׂה מקרי כלשהו, אלא להושיע עשוק, או (אדם) אחד חשוב, או ציבור, או למעשׂה שיגרום לזאת. כשם שאין כל מי שראה חלום אמת נביא, כן לא נאמר על כל מי שנתלווה לו סיוע (אלוהי) לדבר-מה - דבר מקרי כלשהו כגון להרוויח כסף או להשׂיג מטרה פרטית - שנתלוותה לו רוח ה' או ה' עִמו. ושהוא עשׂה מה שעשׂה ברוח הקודש. אנו אומרים זאת רק על מי שעשׂה מעשׂה טוב בעל ערך גדול או מה שמביא לכך". (מורה נבוכים החלק השני, פרק מה).

כאשר אנחנו רואים עוול רחב, לאומי וציבורי ואנו בוחרים לפעול – זוהי דרגתה הראשונה של נבואה. הכוח הזה שנכנס בנו לפעול וגורם לנו לא להיות אדישים ולשנות את המציאות בה אנו חיים – דרגה ראשונה של נבואה.

תכליתנו היא לפעול במציאות, לראות עוולות ולתקן אותם, להשפיע השפעה טובה על האנשים, על המציאות ועל הלאומיות והזהות שלנו. נותר לנו להישאר רגישים לדברים הדורשים תיקון ולעוולות הקיימות סביבנו ואז יימצא לנו הכוח לפעול, כוח אלוקי המהוה דרגה ראשונה של נבואה.

שנזכה. שבת שלום.