בס"ד

פרשת "וישב" אשר נקרא השבת מעבירה אותנו מהמיקוד ביעקב אבינו לבניו. יחסי יוסף והאחים הם, אולי, היחסים המרתקים והמורכבים ביותר בסיפורי התורה. הדבר המיוחד הוא שכל אחד מאתנו יכול לראות את עצמו במרכזיותם של יחסים אלו, גם בימנו.

יוסף חולם שני חלומות שונים, אך דומים במהותם. הראשון, זה המסופר רק לאחיו, על 11 אלומות של תבואה המשתחוות לאלומתו . השני, המסופר הן לאביו והן לאחיו,  על השמש, הירח ו- 11 כוכבים המשתחווים לו. להלן תיאור השתלשלות הדברים החל מהחלום השני :

"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם". (בראשית לז, ט-יב)

עד הופעתו של החלום השני, היו האחים בספק גדול בנוגע להתכנותו של החלום הראשון והם סברו שחלום זה נבע ממחשבותיו ושאיפותיו האישיות של יוסף. החלום השני הסיר ספק זה מליבם ונטע בהם את ההבנה כי מן השמים הדברים, כפי שמסביר אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י), הבנה אשר הובילה לקנאה כלפי יוסף:

"ויקנאו בו אחיו - בחלום זה הסירו הספק שהיה להם בחלום ראשון שבא החלום לסיבת מחשבותיו כי ודאי שלא חשב ולא עלה על דעתו להשתרר על אביו ואין זה אלא הודעת דבר מהשמים ולזה נכנסה בהם קנאה". (בראשית לז, יא)

מיד לאחר תיאור אירוע החלום השני, התורה עוברת לספר על מאורע אחר, שלכאורה אינו קשור בקשר סיבתי. אירוע,  שבגינו יוצא יוסף מבית אביו ואינו חוזר אליו לעולם. יעקב שולח את יוסף לראות את שלום אחיו הרועים את הצאן בשכם וההמשך ידוע. ננסה להבין את הפסוק המקשר בין שני האירועים: "וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם" ומה משמעותו.

האם יש קשר בין מעמד סיפור החלום השני ליציאת האחים לרעות את צאן אביהם ? אם כן, מדוע בוחרים האחים להרחיק עד שכם בכדי לרעות את הצאן ?

על המילה "את" הכתובה בתורה יש שתי נקודות. רש"י (1040-1105, צרפת) מביא את דברי המדרש ומסביר שהאחים לא יצאו כדי לרעות את הצאן, "אֶלָּא לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן" (שם). ננסה להבין מה פשר המילים "לרעות את עצמן ואיך זה מתקשר לשאלותינו.

הרא"ש (1250-1327, ספרד) מסביר את דברי המדרש באופן הפשוט שלהם. מכירתו של יוסף, אשר התחילה בעצם ביציאת האחים לשכם, הביאה לכך שבשנות הרעב כלכל יוסף את אחיו. לכן, מבלי לדעת, הלכו האחים לרעות את עצמם ובעצם יציאתם דאגו לעתידם:

"לרעות את צאן -  ... כלומר באותו מהלך נתגלגל הדבר ונתפרנסו כולם כדכתיב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו". (רא"ש על התורה, בראשית ל״ז, יב)

רבי אליהו המזרחי, (1455-1525, האימפריה העותומאנית) מפרש את דבריו של רש"י, אבל מתייחס לאירוע הנוכחי ולא לאירוע העתידי. המזרחי קובע  שסיבת היציאה של האחים מביתם, מיד לאחר החלום השני היא בכדי לטכס עצה כיצד לנהוג ביוסף :

"לא בא ללמדנו שהלכו לרעות הצאן כפי המובן מן הכתוב, אלא לדרוש בו שהלכו לרעות את עצמן... אלא שהלכו להתייעץ היאך יתנהגו עם יוסף שההנהגה נקראת רעיה". (שם)

האחים מרגישים מאוימים, האחים מקנאים לאחר החלום השני. ברור להם שמשהו הולך להתרחש, משהו שבא לידי ביטוי בחלומות המוחשיים והם מבקשים להתמודד עם המציאות הזאת וביחד לחשוב כיצד. היציאה הרחק מבית אבא היא צורך מיידי מבחינתם ואירוע תוצאתי מובנה. רעיית הצאן היא רק סיפור כיסוי לרצונם להחליט מה עושים עם האח, יוסף.

הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) אומר את הדברים בצורה יותר נוקבת :

"ומיד אחר־כך – "וילכו אחיו". יש לתת את הדעת על כך שתיבות אלו מופרדות משאר הפסוק על ידי אתנחתא. "הם הסתלקו משם"! נכנס עמוק בלבם הרושם, שיוסף מעמיד בסכנה את זכויותיהם; ומשום כך עזבו והלכו הרחק לדרכם, והרחק מאד, שכן שכם רחוקה כ־85 קילומטר מחברון. לפי בראשית רבה (פד, יג), יש נקודות על ה"את" ב"לרעות את הצאן", לרמוז שהם העמידו פנים בלבד כהולכים לרעות את הצאן, אך באמת הלכו לרעות את עצמם; הם בקשו לשמור על עצמאותם, אשר חשו שהיא נתונה בסכנה מחמת דעתו של יעקב על מעמדו העתידי של יוסף". (בראשית לז, יא)

החלום השני גרם לדרמה אמיתית בבית יעקב. האחים פחדו למקומם, לעצמאותם, לחירותם. זאת דרמה שאי אפשר לתארה. הם פחדו להשתעבד ליוסף, בלא מובן המציאות וזה גורם להם להסתלק מהמקום, הרחק הרחק מיוסף, במטרה לשמור על מעמדם ועצמאותם.

אז למה דווקא לשכם ?

העיר שכם וסביבותיה מוכרת היטב לבני יעקב. הרלב"ג (1288-1344, צרפת) מסביר שהכרות זו, הבאה לידי ביטוי גם בהכרות שטחי המרעה הטובים שיש באזור, גרמו להם להרחיק לכת. באותה נשימה מסביר הרלב"ג שיציאתם לרעות נבעה באופן אמיתי משני צרכים - הצורך לרעות את הצאן והנאת עצמם, עם משקל גדול יותר לרעיית הצאן באופן אמיתי  :

" וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, להיות המקום ההוא נאות להמצא שם להם ממזונם מה שיצטרך להם, ויהיה גם כן נאות לרעיית הצאן. והנה נקוד על תיבת 'את', להורות שעיקר כוונתם היתה לרעות הצאן, אלא שעם כל זה כבר כִּוְּנוּ באופן מה להנאת עצמם". (בראשית לז, יב)

הרש"ר הירש מסביר מדוע הלכו האחים עד לשכם ומייחס זאת לעובדה שבשכם לראשונה נלחמה משפחת יעקב על שלמות המשפחה בעקבות המקרה עם דינה אחותם והם בוחרים לחזור למקום כדי לקבל כוחות להתמודד שוב עם האיום על המשפחה, הפעם איום מבפנים:

"ובכן, אם משפחה שלמה עומדת מאוחדת כאיש אחד, כשנשקפת לאחד מבניה סכנה מאויב מבחוץ; על אחת כמה וכמה שתאחד כחותיה כשאחד מבניה קם מבפנים להעמיד בסכנה את כבודם ועצמאותם של כל השאר! .... ובשל כך הלכו לשכם – מקום מעשה האחווה המשפחתית שלהם, שם קיוו לשאוב תעצומות לב למען ההחלטה ששוב נראתה להם נצרכת.

ואכן נכון הוא שעתידם היה נתון בסכנה, אילו נועד מעמדו העתידי של יוסף להיות כפי שראו אותו בעיני רוחם...הרי שמשפחת אברהם נועדה לייסד חברה המבוססת על חירות ושוויון, שבה תינתן הכרה לכבוד ולאצילות הטמונים ביחיד, ובה ימשול לבדו התפקיד המשותף "לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", במידה שווה על הכל. מה יהיה על עתידם ועל עתיד כל המין האנושי, אם גם הם ישתעבדו לשאפתנותו של איש אחד ?". (בראשית לז, יא)

האחים חוששים לאחדות המשפחה. אין בכוונתם לחזור לשלטון יחיד השולל את האחרים, זאת לא דרכו של אברהם ולא דרכם. הם חוזרים למקום שבו לראשונה נאבקה המשפחה על שלמותה - כאיש אחד ובלב אחד ודווקא שם הם מבקשים לטכס עצה להתמודד עם איום שלטונו של יוסף, הקורה תיגר על השוויוניות בין האחים וככזה גם על אחדות המשפחה.

המלבי"ם (1809-1879, אוקריינה) מסביר אף הוא מדוע התרחקו האחים עד שכם :

"וילכו אחיו - עתה יספר כי זרע השנאה הזאת הצמיח ראש ולענה, למען התרחק ממנו ומנכליו ודבתו התרחקו לרעות צאן אביהם בשכם רחוק מבית אביו, ובטחו שאביו לא ישלחנו לשם שהוא מקום סכנה, וגם שאם יהרגוהו שמה יתלה אביהם שהעמים יושבי הערים הרגוהו משנאתם את יעקב". (בראשית לז, יב)

כאמור, האחים ביקשו להתנתק מיוסף, ממי שמאיים על מעמדם ועצמאותם. המחשבה להורגו לא הייתה קיימת להם ביציאתם מבית אביהם, זאת מחשבה שהתפתחה לאחר כן. הם פשוט רצו שלא לראות את יוסף יותר והם היו בטוחים שיעקב לא ישלח את יוסף למקום סכנה כמו שכם.  הם טעו בהנחה זו, ויעקב שלח את יוסף לראות בשלומם.

הרד"ק (1160-1235, צרפת) מסביר ששכם הייתה העיר שבא הרגישו האחים בטוחים לעשות בה ככל רצונם, שכן אנשי שכם והאזור זוכרים מה קורה למי שמתעסק עם האחים מבית יעקב. בנוסף, הוא סבור, שמטרת יציאתם הייתה אכן לצורך הנאתם, לאכול ולשתות ולעשות כרצונם :

"הרחיקו מאביהם להנאת עצמם לאכול ולשתות ולעשות כרצונם בשכם, ולא היו יראים מאנשי שכם שהרגו אנשיה ושללו העיר והיו בוטחים באל ואנשי הארץ היו יראים מהם, כי בעוד שעשו מעשה היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם כי ארכו הימים והיה הדבר כאלו היה נשכח". (בראשית לז, יב)

אז מה הביא אותם בסופו של דבר למחשבתם הרעה ?

המהר"ל מפראג (1520-1609, צ'כיה) מסביר שמה שהוביל אותם למחשבתם הרעה והוצאתה לפועל הייתה העובדה שהם אכן בחרו "הלכו לרעות את עצמן", שהם היו עסוקים באכילה ושתיה והנאת עצמם. בחירה זו הובילה אותם למעשה הנורא :  

"נקוד על את -  .... יש לומר דבא ללמדינו שלא באו לחטוא אלא מתוך אכילה ושתיה, כי האדם כאשר הוא נוטה אל דברים אלו היצר מגרה וסופו לחטוא, ודבר ידוע הוא זה". (גור אריה על בראשית לז, יב)

אני מבקש לסיים בדבריו המתוקים של רבי נחמן מברסלב (1772-1810, אוקריינה), אשר קובע שכל אחד מאיתנו צריך "לרעות את עצמו" לפעמים, השאלה היא לאיזה כיוון ולאיזו מטרה :

"גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת : "וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם", וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן". (ליקוטי מוהר"ן, תנינא ס״ג, א)

 

כל אחד מאיתנו הוא רועה. רועה בחברתו, בביתו, במשפחתו, בסביבתו, רועה עבור עצמו. כל אחד מאתנו צריך את הזמן להתנתק, לחשוב, לטכס עצה, זמן לנגן, זמן לעצמו, זמן לחדש כוחות. אבל, וזה אבל עצום, אנחנו בכל נקודת זמן צריכים לבחור, האם אנו רוצים להיות הרועה אשר מנגן במטרה להעלות ולרומם את רוחו מנפש הבהמה, או שמא חלילה, מטרתנו היא הנאת עצמו בלבד, להנות, לאכול, לשתות ולהתהולל.

אלו שני ניגונים שונים, שמובילים את האדם בווקטורים מנוגדים. הבחירה בלרעות את עצמנו לשם ההנאה בלבד, תוריד  אותנו לרוח הבהמית ועלולה להוביל אותנו לעשות גם מעשים הנמוכים ממעשה הבהמה. הבחירה בניגון שתכליתו לרומם את נפשנו, להפרידנו מהנפש הבהמית שבנו, תעלה אותנו למדרגת נפש האדם שאנחנו כל כך שואפים לה ותיתן לנו את הכוחות לשפר את עצמנו, לקבל כוחות נפש במטרה להפוך את החברה לטובה ולראויה יותר.

 

זאת בחירתנו היום יומית. שנזכה לנגן את הניגון הנכון ולרומם את נפשנו מן הרוח הבהמית. שבת שלום.