בס"ד
כאשר נכנסנו למשרד לשוויון חברתי, קיימנו מספר פגישות "כניסה לתפקיד". באחת הפגישות זכיתי להיפגש עם ד"ר שמעון אוחיון ומר חיים כהן – יו"ר הפדרציה היהודית. במשך כמה פגישות, בלהט אדיר שניהם דיברו בלהט גדול על העוול הנושא אשר נעשה לקהילות יהודים יוצאי מדינות ערב. הסיפור שלהם אינו מסופר בבתי הספר ובמוסדות מדינתיים, הם לא חלק מדפי ההיסטוריה הרשמיים של מדינת ישראל, הם לא באמת מרכיבים את הפסיפס הישראלי, הסיפור שלהם אינו מתועד ואינו מוכר ועוד. תחושת עוול גדולה ליוותה אותם ואי אפשר היה שלא להבחין בכוחות העצומים והרצון הגדול שלהם, ושל עוד מספר אנשים יקרים, לפעול בנושא.
הפגישות הללו, יכולות היו להסתיים בקפה ומאפה. משהו פנימי אמר לנו שיש כאן עוול אמיתי. משהו אמר לנו שכעת, במשמרת שלנו, זה תפקידנו לנוע קדימה ואולי אולי להצליח לעשות תיקון קטן בהיסטוריה ענקית. להרבה אנשים ששמעו את הדברים ונכנסו לעובי הקורה, במשרד ומחוצה לו, היה קשה להישאר אדישים לנושא ורבים וטובים נרתמו למסע התיקון. אולי בגלל שהם מזרע יעקב אבינו.
עם יציאתו של יעקב מבית הוריו בתחילתה של פרשת "ויצא" אותה נקרא השבת, מתחילה בנייתו של עם ישראל. לאחר חלומו הידוע של יעקב והתגלותו הראשונה של הקב"ה, שבה הבטיח הקב"ה ליעקב שהוא ישוב חזרה לארץ אותה הוא עוזב ולאחר ההבטחה שהקב"ה בעצמו ישמור אותו מכל רע, נושא יעקב את רגליו ומגיע ל- "אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם". שם פוגש יעקב רועי צאן ועדרים על הבאר :
"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם. וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים....וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם. וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן". (בראשית כט, א-ז)
ננסה להאיר כמה נקודות על סיפור לכאורה פשוט. יעקב מגיע משום מקום לארץ שהוא בכלל לא מכיר ואף אחד לא מכיר אותו, אם כך, מה מביא אותו להתחיל לחלק הוראות לרועים היושבים על הבאר : "הן עוד היום גדול ... ולכו רעו" ? שנית, מה פשר הביטוי "וישא יעקב את רגליו", מה קרה למונח "ויצא" המופיע בתחילת הפרשה או לפועל "וילך" המוכר לנו והאם יש קשר בין שתי השאלות ?
בעל "החזקוני" (1250-1310, צרפת), מסביר שיעקב פנה לרועי הצאן וגרם להם להישאר באזור, כדי שאלו לא ישבו לעיר ואיתם ביחד תשוב רחל. רחל מגיעה לאזור הבאר ויעקב מבקש זמן איתה והוא חושש שמא עזיבה של הרועים חזרה העיירה, תגרום גם לרחל לשוב חזרה. ולכן, מפציר יעקב ברועים להמשיך במלאכת המרעה :
"השקו הצאן ולכו רעו – למה היה ליעקב לומר להם כל כך, אלא מתיירא היה שמא תלך לה רחל עם הרועים, והוא היה רוצה לדבר עמה". (שם)
על אותו משקל, רק מכיוון הפוך, מסביר הנציב מוולוז'ין (1816-1893, פולין). לשיטתו, יעקב מבקש לגרום לרועים לצאת מאזור הבאר, אבל כן להמשיך במרעה, כך שרבקה תישאר באזור הבאר והם יוכלו לשוחח בסוד ובשקט: "ויאמר וגו׳ – בהיותו רוצה לדבר עם רחל בסוד, על כן השיאם שילכו מזה" (שם).
אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) לוקח אותנו למקום אחר ומביא בפנינו שני פירושים אפשריים למעורבות של יעקב אל מול הרועים, נתמקד בראשון שבהם:
"ויאמר הן עוד וגו - טעמו אשר נעשה שופט להם, הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה : וחש על הצאן. ועוד רצה לדעת אם טעם עכבתם היא לצד שאין זמן להשקות הצאן ולרעות כי העיר רחוקה היא והצאן בייתות הנה, ודבר זה נוגע לו לדעת דרך בא בו, ומתשובתם ידע כי לא לסיבת ריחוק העיר הם עושים". (אור החיים, שם)
יעקב מגיע לאזור הבאר ורואה שלשה עדרי צאן ממתינים על פי הבאר והצאן אינם מסוגלים לשתות מים מן הבאר. יעקב מבחין שהרועים מתמהמהים ולא משקים את הצאן והוא חושש לצער בעלי חיים. יעקב מזהה עוול כלפי הצאן והוא אינו מוכן להשלים עם זה. לא אכפת לו בכלל אם הוא מכיר אותם או לא ולא מעניין אותו מה יגידו הרועים - הוא יתערב במציאות וישנה אותה כי זה תפקידו בעולם לתקן עוולות. ולכן, הוא יסיר בכוחו את האבן מעל פי הבאר ויאפשר לצאן לשתות.
פירוש אחר מובא במדרשים השונים וברש"י. יעקב מגיע לבאר ופוגש רועי צאן רובצים מתחת לעץ או על הבאר והם ממתינים, נחים או בטלים. יעקב מבין שלא משנה למי שייך הצאן – אם הוא שלהם או שהם שכירים, הרביצה בשלב הזה היא עוול ופעולה שאינה ראויה. אם רועי הצאן הינם שכירים ומקבלים שכר על הוצאת הצאן למרעה, הרי ברור שהם לא יכולים לשבת ולהתבטל כל כך הרבה זמן. ואם הצאן שייך לרועי הצאן, הרי שהם חייבים לנצל את שעות האור לרעות את הצאן והוא מעיר להם על כך :
"ויאמר הן עוד היום גדול- אמר להם אם שומרי שכר אתם - הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן. ואם שלכם אתם רועים - לא עת האסף המקנה. מכאן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי". (מדרש לקח טוב, בראשית כ״ט, ז׳)
יעקב רואה עוול שהוא אינו מקבל אותו ולמרות שזה לא עניינו ולמרות שזה לא נוגע אליו, הוא מתערב. הוא פועל לשנות המציאות. מסביר לנו רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה ) שצדיק בנפשו אינו יכול להשלים עם עוול שהוא פוגש, גם אם מדובר בעוול של אחרים: "הן עוד היום גדול - הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים, כאמרו תועבת צדיקים איש עול". (שם)
בעל שני לוחות הברית, השל"ה הקדוש (1558-1630, פראג) מסביר מה העוול שראה יעקב לנגד עיניו, כאשר הוא רואה את רועי הצאן השכירים רובצים על יד הבאר :
"הן עוד היום גדול - פירש רש"י, אמר להם, אם שכירים אתם לא השלמתם פעולת היום וכו'. כי השכיר שאינו משלים חוקו עושה רעה גדולה, עושק את הבעל בית, וגם גונב דעתו כי בעל בית עליה דידיה קא סמיך שיעשה עבודתו באמונה, ויעקב אבינו החמיר מאוד בענין עבודת שכיר ". (שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ויצא, נר מצוה ב׳)
יעקב אבינו היה אומר ועושה, מוכיח אחרים ואינו מוותר לעצמו. אי אפשר למצוא בהיסטוריה אדם שיותר הקפיד על תפקידו וחובתו כשכיר ועל רכושו של בעל הבית יותר מאשר יעקב אבינו. בהמשך הפרשה תוכיח לנו התורה עד כמה הקפיד יעקב על צאנו של לבן וכיצד הוא עשה הרבה מעבר לחובתו בכדי לשמור על צאן לבן:
"זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה, לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי". (בראשית לא, לח-מ)
מה הביא ליעקב את הכוחות להתעלות על עצמו ולהתערב במציאות שהוא מגדיר אותה כעוול, כאשר הוא אינו מכיר אף אחד ואולי אף מסתכן שהרועים לא יקבלו את זה באופן שקט ?
מסביר לנו ר' אברהם בן הרמב"ם (1186-1237, מצרים), שכאשר ראה יעקב את המציאות הזאת, התעוררה נפשו לפעולה : "ויאמר הן עוד - התעוררות מנפשו הכבודה לגנות את גנותם של הרועים באוספם את הצאן מן המרעה לפני הזמן וזו רמאות כלפי בעל הצאן וחסרון הסדר בשמירת הצאן אם היא קנינם". (שם)
נפשו של יעקב התעוררה, משהו פנימי בו אמר לו שהוא חייב להתערב במציאות הזאת ולפעול בה – אולי זה אפילו לא בשליטה מלאה שלו. נפשו של הצדיק רוצה לתקן, רוצה לפעול ולא משנה מי סובל מהעוול הזה. הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) מסביר את הקשר בין כוחות אלו לבין שאלתנו השנייה בנוגע ל- "וישא יעקב רגליו" :
"וישא יעקב רגליו – יעקב הפך עתה לאיש אחר: לא עוד "ויצא יעקב", אלא "וישא יעקב רגליו". לא רגליו של אדם מוליכות אותו, הגוף אינו נושא את הרוח; אלא האדם נושא את רגליו, הנשמה החיה שבאדם נושאת וסובלת את גופו. מתוך גישה כזו הולך יעקב לפגוש את עתידו, מלא בטחון ושמחה, כשהוא חסר כל מלבד המקל שבידו". (שם)
לאחר התגלות הקב"ה אליו - נפשו של יעקב נושאת אותו. הנשמה שלו היא זאת המרימה את גופו, היא זו המניעה אותו, היא זו המפעילה אותו. למרות שאין לו כלום פיזי איתו, יש לו כוחות נפש אדירים שמרימים אותו מעלה ומכוח זה הוא פועל במציאות - "הנשמה החיה שבאדם נושאת וסובלת את גופו".
אני מבקש לסיים בדבריו הנוקבים של רבי רפאל ברדוגו, "המלאך", (1747-1821, מרוקו), על החובה של כל אחד ואחת מאיתנו לפעול, לא לשתוק, כאשר אנחנו נפגשים במציאות הדורשת תיקון, כאשר אנחנו פוגשים עוול :
"הנה הכתוב מעיר על מה שכתבתנו לעיל כי השתיקה במקום העוול היא רעה חולה, כי מה לו ליעקב אבינו ולהם ?! "האחד בא לגור וישפוט שפוט ?!". אך כי כן מנהג אבותינו הקדושים כי לא יוכלו לסבול העוול והחמאס, ונמהרים הם לדבר במקום הצריך. ולזה בראותו אבינו ע"ה שיש בהם קצת מהאונאה לבעלי הבהמות, פי פתח בחוכמה ויאמר "הן עוד היום גדול". (מי מנוחות, מהספר "חכמי וגאוני מרוקו", עמוד 292)
תכליתנו בעולם היא שינוי המציאות, היא תיקון עוולות והפיכת המציאות בה אנו חיים למציאות טהורה, קדושה, נקייה וראויה יותר. זה אולי נשמע רחוק מאיתנו, ובטוח שאין לי נפש של איש צדיק, אבל זאת תכליתנו, זאת מטרתנו. כל אחד במקומו, כל אחד בדרכו, כל אחד בעוצמתו. דבר אחד אסור – לשתוק אל מול עוול.
שנזכה כולנו שנפשנו תרים את גופנו, שרוחנו תסבול את חומריותנו, שנפשנו תפעל בנו ותיתן בנו את הכוחות לנוע קדימה כנגד עוולות הקיימים במציאות בה אנו חיים, ללא מורא וללא חשש.
שבת שלום.