ספר הכוזרי, אשר נכתב על ידי רבי יהודה הלוי (1075-1141, ספרד), מתאר ויכוח פילוסופי בין מלך הכוזרים לחכם יהודי. במהלך ויכוח זה מודה החכם, לאחר שמלך כוזר מטיח בו אשמה על כך שהיהודים אינם עולים לא"י (לאחר שהחכם פירט את חשיבותה וסגולותיה), ענה לו החכם היהודי באופן ברור ובלי להתחמק ולהתפתל בהסברים דחוקים: "אמר החבר:  הובשתני מלך כוזר" בנוסח אחר כתוב : "אמר החבר: אכן ,מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! ". (מאמר שני, כג-כד)

קרי, על אף שהחכם היהודי מדבר גבוהה על ארץ ישראל, מעלותיה וקדושתה, בסוף  בסוף הוא יושב בגלות, כאשר בכוחו לעלות. מודה החכם : מקום חרפתי מצאת. נחזור לדברים בסוף.

בפרשת מטות אותה נקרא השבת, הציווי שניתן בפרשה הקודמת לנקום את נקמת מדין יוצא לפועל ובני ישראל יוצאים למלחמה נגד מדין, לנקום את נקמתם. כאשר חוזר הצבא מהמערכה מתוארים הדברים הבאים :

"וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְכָל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה--לִקְרָאתָם: אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה:  הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה.... וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה:  זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה". (במדבר לא, יג-כא)

בני ישראל חוזרים מהמערכה ומשה מגלה שהלוחמים השאירו את נשות מדין  והביאו אותן כשבויות מלחמה למחנה ישראל. משה אוסף את פקודי החיל וקוצף עליהם,  זאת למרות שבעת צאתם למלחמה משה לא ציווה עליהם להרוג את כל הנשים. בעל פירוש "הכלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (1550-1619), מסביר מהיכן נבעה "הטעות" של בני ישראל וההבנה שלא צריך להרוג את נשות מדין במלחמה :

"הייתם כל נקבה וגו' - נראה שטעות זה בא להם לפי שכבר ידעו ציווי לא יבא עמוני ומואבי וגו' עמוני ולא עמונית... ומכאן יצא להם טעות זה לומר שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבא בקהל ה' אף על פי שהם היו פועלי הזנות כך במלחמות מדין לא נצטוו להרוג הנשים כי היו מוכרחים בכל מה שעשו". (במדבר לא, טו)

מיד לאחר מכן, כאשר באים משה ואלעזר לצוות את כל חוקי חלוקת השלל, מי שעושה את זה הוא אלעזר הכהן ולא משה כפי שנהוג באופן קבוע. אלעזר הכהן הוא זה שמפרט את "חוקת התורה" הנוגעת לתורת שלל המלחמה. מדוע ?

מדרש בפרקי דרבי אליעזר נותן לנו את התשובה לתחלופה זו בין משה לאלעזר הכהן בפרשיה זו :

"מה עשה משה רבנו עליו השלום ? לקח אלף איש מכל שבט ושבט, הרי שנים עשר אלף, והמקנא על הזנות נשיא עליהם (=פנחס), ולקחו את כלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו והלכו ושבו את בנות מדיין. ואמר לא על אלו נפלו מישראל ארבעה ועשרים אלף....ויקצוף משה על פקודי החיל ובכעסו נסתלקה רוח הקדש מעליו. מכאן אתה למד שהקפדן מאבד את כל חכמתו, וראה אלעזר וקבל מאחריו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא וגו' זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", אמר להם, למשה צוה ואותי לא צוה". (פרקי דרבי אליעזר, מז' יא)

כעסו של משה, גם אם הוא כעס מוצדק ונכון ונובע ממקומות של קדושה ורצון ה', גרם לכך שנסתלקה ממנו רוח הקודש והוא לא היה יכול להורות את הלכות השבי בפני אנשי הצבא, נשתכחו ממנו הדברים. אלעזר זיהה את הסיטואציה ולקח את המושכות וציווה את אנשי הצבא בהלכות. המדרש בעין יעקב מפרט מה קורה לאדם שכועס ולומד את הדברים מפרשתנו :

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְאִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם חָכָם הוּא, חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, דִּכְתִיב:"וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל" [וְגוֹ']. וּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן" וְגוֹ', מִכְּלַל, דְּמֹשֶׁה, אִיעַלֵם מִינֵיהּ! אִם נָבִיא הוּא, נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, מֵאֱלִישָׁע....אָמַר רַבִּי מָנִי בֶּן פַּטִּישׁ: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָא לָן? מֵאֱלִיאָב". (עין יעקב, פסחים ו')

אדם שכועס, גם אם פסקו לו גדולה משמים, מורידים אותו מגדולתו, חוכמתו מסתלקת ואם היה בו כוח נבואה, גם זה נעלם. תוצאות חמורות מאוד של הכעס, אולי החמורות ביותר במידות. חז"ל אומרים : "כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ" (נדרים כב, עמוד א). דברים חמורים מאוד. למה ? למה מי שכועס הוא עלול למצוא את עצמו מאבד את חוכמתו, נבואתו וגדולתו ?

 

ר' שמואל בורשטיין, האדמו"ר מסוכצ'וב (1856-1926), מציע הסבר :

"והנה כעס הוא המפריד, היפוך הדעת...ובזה יובנו דברי הש"ס : "כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", כי החכמה שבישראל היא מצד חיבורם להשם יתברך.... דכתיב: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" ...ועל כן בישראל אומר "ברוך שחלק", שהוא חלק ממה שהוא לפני השם יתברך. אבל לאומות העולם היא נתינה בעלמא, ולא מחלקו. ונביא - בודאי מבואר שכל ענין הנבואה הוא התדבקות הנפש בשרשה, ועל כן כל הכועס, שהוא היפוך הדיבוק והחיבור, על כן מסתלקת ממנו החכמה והנבואה". ("שם משמואל")

אדם שכועס הוא באותו הרגע נפרד חלילה מהקב"ה, הוא כבר לא מחובר למקור החוכמה ולכן אין לו מהיכן לינוק. באותו הרגע מתקיים אצלו היפוך הדעת והדיבוק והחיבור נפגעים בצורה משמעותית ועל כן, חכמתו ונבואתו מסתלקות ממנו.  

רבי שניאור זלמן מלאדי (1745-1812, האימפריה הרוסית), האדמו"ר הזקן אשר מיסד את חסידות חב"ד, נותן הסבר נוסף:

"והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שכן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו". (אגרת הקודש, פרק כ"ה).

אדם שכועס הוא מביע את חוסר אמונתו המוחלטת בקב"ה ובהנהגתו ואדם שאינו מאמין בדרכיו של הקב"ה, אינו יכול לקבל נבואה מהקב"ה וחוכמתו נפגמת שכן יסוד האמונה, הוא היסוד לכל תכלית מעשהו של האדם.

ספר "אורחות צדיקים" נכתב בערך בשנת 1440 כאשר זהות המחבר אינה ברורה דיו והוא מספרי המוסר היסודיים ביותר.  מסביר מדוע הכעס הוא כל כך חמור :

" ואתה רואה בני-אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן, אינן משימין לבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסן מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים".

"הכעס מביא לידי טעות; מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות.... מלמד שנשתכחה הלכה ממשה ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבינו עליו השלום, מה יגיע לכסילים הכועסים? ולכך אמר שלמה: "אל תבהל ברוחך לכעוס". (אורחות צדיקים, שער שנים עשר)

הכעס גורם לשיבוש מערכות כללי, בטח בקרב אנשים קטנים כמוני. אין מחשבה צלולה, הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו.

נחזור להתחלה. בחרתי לפתוח בהודאתו של החכם היהודי : " מצאת מקום חרפתי", שכן סוגיית הכעס הוא מקום חרפתי. קשה לי מאוד לא לבוא לידי כעס, והרבה יותר קל לכתוב על זה תוך כדי לימוד פרשת השבוע, אבל בחרתי דווקא לכתוב על זה כדי ללמוד ולהתחזק במקום חרפתי ואולי אולי יהיה ה' בעזרי ואזכה להתמודד עם מידה זו.

שנזכה. שבת שלום