אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן

    "כובע טמבל": דו-שבועון לענייני נוסטלגיה, היסטוריה ומורשת עם ישראל בארצו

  70 שנים לשיירת הל"ה
 "...איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הבנים שנפלו בשיירת הל"ה" דוד בן גוריון

1948: מגיני גוש עציון במשלט קדמי, ממתינים למתקפה.

השבוע לפני 70 שנים עשתה את דרכה מחלקה של 40 לוחמי חטיבות הראל ועציוני, רובם סטודנטים, שהעפילו בהנהגת דני מס (בתמונה) במעלה ההר לכיוון גוש עציון, בדרכם לסייע לחברי הגוש הנצור. בדרך נשרו מסיבות שונות 5 מהלוחמים, וכל שאר חברי השיירה – 35 במספר, נרצחו על יד המוני פורעים ערבים לאחר גילויים בשעות הבוקר, בקרב שנמשך לאורך כל יום שישי ה16.1.1948.

בימים שלאחר הקרב ניזונו אנשי הישוב מידיעות קצרות בעיתונות העברית, הנה למשל מה שדיווח העיתון "דבר" ביום ראשון ה 18.1.1948 , יומיים לאחר היעלמות השיירה, ידיעה קצרה בזאת הלשון:

"...הרי חברון רוו ביום ו' דם גיבורים יהודים צעירים, דם גיבורים, בחורי מחלקה שיצאה אור ליום ה' דרך ההרים להחיש תגבורת לגוש עציון, להביא לו רפואות ותחמושת. עמוסי משא כבד, עייפים לאחר הליכת לילה שלם, נתקלו בבוקר בכנופיות ערביות ונאלצו להיכנס איתן בקרבות. במחלקה היו מטובי הנוער הלומד בירושלים, ביניהם מספר ניכר מבני העיר עצמה".

במשך שנים רבות אפפה תעלומה בנוגע לפרטי הקרב בו מצאו את מותם הל"ה, שכן איש מהלוחמים לא שרד כדי לספר את סיפורה. רק באמצע שנות ה-60 ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אזור גוש עציון עבר לשליטת ישראל, החלו להתברר העובדות.

במהלך השנים ממלחמת העצמאות ואילך התפתח מיתוס לאומי סביב הל"ה, אולי המיתוס הידוע ביותר ממלחמת העצמאות. אולם בזמנים ההם של לפני 70 שנים סיפור הל"ה נבלע די מהר בשלל האירועים הרבים, שהתרחשו מדי יום ביומו, בתקופת מלחמת יום העצמאות.

סיפור המעשה, בקצרה: ביום רביעי ה14.1.1948 הגיע לקרבת ישובי גוש עציון כוח ערבי בן כ500 לוחמים שאורגנו היטב, ותקפו את הגוש. למרות העמידה האיתנה של לוחמי הגוש ומתקפת הנגד שארגנו בה נהרגו כ100 תוקפים, המתקפה הערבית הגדולה והמסודרת העצימה את המצוקה הגדולה בה נמצא הגוש, עם מחסור גדול בנשק, תרופות ובעיקר – לוחמים. כבר לאחר ההתקפה החלו להגיע ידיעות ממקורות גלויים על הכנות הערבים למתקפה נוספת. עוזי נרקיס, מפקד הגוש, שלח מברקים דחופים בהם דיווח על מצבם של הפצועים ודרש לקבל תגבורת מיידית. מעבר של שיירת כלי רכב עם ציוד וסיוע לגוש הייתה בלתי אפשרית ללא חסות בריטית, והיה ברור שסיוע כזה לא יתקבל. לאור הניסיון המר עם "שיירת העשרה" חודש ימים קודם לכן בה נהרגו ממארב כל לוחמי שיירת כלי הרכב שנסעה מירושלים לגוש - היה ברור שיש לארגן במהירות רבה כוח רגלי, שייצא לעזרת גוש עציון. הכוח אורגן במהירות, הוזנק לנקודת בסיס בהר-טוב ויצא למסע רגלי של 28 ק"מ לעבר הגוש, בשעה 23.00 בלילה של יום חמישי, ה15 לינואר 1948. לאחר כ10 ק"מ במסע נקע אחד הלוחמים את רגלו והוא נשלח חזרה עם שני מלווים. לרשות 35 הלוחמים נותרו כעת חמש שעות לפני עליית השחר, בהם הם היו אמורים לעשות מסע מהיר של 18 ק"מ, במעלה ההר.

על פי עשרות עדויות ממקורות שונים שהצטברו בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים התבררו עובדות רבות, אם כי חלק מהאירועים שהתרחשו ביום הקרב הנורא עדיין נותרו לוטים בערפל, או שקיימות מספר גרסאות שונות. למשל, מה גרם לגילויי השיירה? האם היה זה רועה צאן ערבי או שתי נשים שיצאו עם בוקר לקושש זרדים, וכו'. זיהוי השיירה והדיווח שהועבר למליציות הערביות, שחנו ליד הכפר צוריף, במעלה הדרך לכיוון גוש עציון, גרם לגיוס מהיר של כ2000 לוחמים ערבים שיצאו לקראת השיירה, ואיתרו אותה.

בקרב הגבורה שהתפתח, אלפי לוחמים ערבים מזוינים נגד 35 לוחמים - נמשך כל היום, והסתיים בסביבות חמש אחר הצהריים כשאזל אחרון הכדורים בנשקו של אחרון הבחורים. ל"ה לוחמים מצאו את מותם. גפותיהם הובאו על ידי הבריטים לגוש עציון, נקברו שם ולאחר תום מלחמת העצמאות הועברו לקבורה בבית הבקרות הצבאי בהר הרצל.

למרות שעובדות הקרב לא היו ידועות כאמור שכן איש לא שרד לספרן, החל, כבר ימים סיפורים לאחר הקרב, להתפתח מיתוס סביב שיירת הל"ה, שהלך והתעצם במהלך השנים.

5 ימים לאחר הקרב נשא דוד בן גוריון נאום ובו אמר בין השאר:
"...איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הבנים שנפלו בשיירת הל"ה... מה קדושה האדמה שרגלי לוחמי ישראל אלה דרכו עליה"!

קרב ה"מעטים מול רבים" של הבחורים הצעירים שממוצע הגילאים שלהם היה 21, היות כל לוחמי הל"ה צברים, דני מס שפיקד על החלקה והיה נערץ בקרב חבריו בפלמ"ח, טוהר הנשק והמוסריות של הלוחמים שלא חיסלו את מגליהם ועוד – יצרו את מיתוס הל"ה, שבמרכזו עומד הקשר המתחדש בין העם ובין אדמתו, מיתוס שהזין לאורך שנים את התרבות הישראלית, ושיאו בשיר "הנה מוטלות גופותינו" שכתב חברו של דני מס, המשורר חיים גורי,

"...לֹא בָּגַדְנו /. רְאֵה, נִשְׁקנוּ צָמוּד וּמְרוּקָן כַּדּוּרִים, אַשְׁפָּתֵנוּ רֵיקָה / הוּא זוֹכֵר מִלּוֹתֵינוּ עַד תּום / עוֹד קָנָיו לוהֲטִים וְדָּמֵנוּ מֻתָּז בַּשְבִילִים שַׁעַל–שַׁעַל./ עָשִֹינוּ כְּכֹל שֶׁנוּכַל, עַד נָפַל הָאַחֲרוֹן וְלֹא קָם"

              הלווית הל"ה עוברת ברחובות ירושלים בדרכה להר הרצל, 1949
                                       צילום: ארכיון גוש עציון

ינואר 1948, הציבור דורש:
יוחזרו משחקי הכדורגל! 

1948: שחקני הכדורגל של נורדיה ארץ ישראל
תמונה באדיבות מכון ז'בוטינסקי

זמן לא רב לאחר תחילת הפרעות ב30 לאוקטובר 1947 לאחר החלטת האו"ם בנוגע לתוכנית החלוקה לא"י - הודיעה ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל על הפסקת המשחקים בליגה הראשונה: קשיי תחבורה עמדו בפני קבוצות הליגה הראשונה גם לפני תחילת הפרעות בשל הדרכים הרעועות, שהצריכו לעיתים נסיעה של הקבוצה ליעד המשחק שנמשכה חצי יום. כעת – עם תחילת הפרעות, הפכו הנסיעות הארוכות למסוכנות בשל מארבים והתקפות של פורעים ערבים על כלי רכב של יהודים. בנוסף, חלק משחקני הכדור רגל גויסו במסגרת "המפקד לשירות העם", ונוצר לעיתים מצב בו קבוצות הגיעו למשחק עם מספר מועט של שחקני הרכב, דבר שפגע בספורטיביות.

אולם הציבור התקשה לעמוד ברוע גזירה, ולכן אורגנו מדי פעם משחקי ידידות, כך היה גם השבוע לפני 70 שנים: העיתונאי אלכסנדר אלכסנדרוביץ דיווח בעיתון "דבר" על משחק ידידות שהתקיים ב"אצטדיון המכבייה" שעל שפך הירקון בתל אביב, בין קבוצת "מכבי ארץ ישראל" שהורכבה משחקנים של קבוצות מכבי שונות שלא גויסו מפאת גילם (מתחת לגיל 17 או מעל לגיל 25), ובין אלה שלא גויסו מקרב שחקני קבוצות נורדיה.

כותב אלכסנדרוביץ: "בתחילה אבקש להתמקד רגע קט בעובדה המשמחת הזאת שעל אף התנאים הקשים שבהם אנו חיים כרגע - התרכז סביב למגרש קהל עצום של מעל ל8000 צופים, שבאו לחזות במשחק ידידות זה שלמעשה לא הייתה לו כל חשיבות, חוץ מאשר הצורך להשביע את הצימאון העצום של ההמונים, המבקשים לצפות במשחק פוטבול הגון".

וכאן ממשיך העיתונאי ותוקף את החלטת ההתאחדות הארצישראלית לכדורגל בדבר ביטול משחקי הליגה, ואומר: "ונשאלת כאן השאלה אותה שואלים רבים, מדוע הזדרזה כל כך ההתאחדות הארצישראלית לכדור רגל בקבלת החלטה בדבר הפסקת מהלך המשחקים בליגה הראשונה? יודעים אנו שיש קשיים מרובים אך זה לא היה צריך להיות גורם להפסקת המשחקים. נמסר לנו לאחרונה שגם בקרב האגודות עצמן באו ליידי מסקנה שאסור לפסוח על משחקי הליגה השונים, ואנו מצפים שעוד השבוע תתכנס הנהלת ההתאחדות ותדון עם ועדת הליגה והגביע כדי למצוא דרך נאותה להסדרת המשחקים, שהרי אין כמו משחק כדור רגל משובח בעיתים שכאלה - כדי לגרום להמון לשכוח, ולו אף ל90 רגע בלבד, מהצרות הפוקדות אותנו בימים קשים אלה".

אלכסנדרוביץ מסיים בתיאור המשחק עצמו, ואומר "היה זה אחד המשחקים המרתקים עם עושר במומנטים דרמטיים שכבר מזמן לא ראינו על מגרשינו. המשחק, חוץ מאירועים קטנים וחסרי ערך, התנהל באווירה ספורטיבית נאה והמסתכלים שבאו לחזות במשחק – לא התאכזבו".

                            אצטדיון המכבייה, ליד שפך הירקון, תל אביב

כלכלת היישוב מנסה להתמודד עם המצב

הישוב העברי בארץ ישראל מוצא את עצמו השבוע לפני 70 שנים בעיצומה של מלחמת העצמאות, שהיו לה באופן טבעי השלכות גדולות גם על המשק והכלכלה הארצישראלית

.
"למרות שעברו רק שבועות ספורים מתחילת הפרעות – כבר ניכרת השפעתם השלילית על מצב המשק והכלכלה הארצישראלית", כך מדווח סופר עיתון "הבקר", השבוע לפני 70 שנים, ומוסיף: "המצב שהשתרר בארץ משפיע וגורם לצמצום הפעילות הכלכלית. באופן מיוחד נפגעה התחבורה, אך גם במסחר ניכרת ירידה גדולה במחזור, גם בחנויות קמעונאיות וגם אצל הסיטונאים. ענפי ההארחה והשעשועים נפגעו גם הם. אמנם תעשיית הייצור המקומית הסתייעה בהפסקת הנפקת רישיונות ייבוא, אולם הפדיונות הנמוכים בחנויות הקמעונאיות גורמים לירידה בהזמנות. תעשיית היהלומים המקומית נכנסה למצוקה בשל הקשיים במשלוח היהלומים לחו"ל. בשוק הכספים מורגש הידוק, הבנקים מראים זהירות מרובה במתן הלוואות חדשות וחידוש הלוואות ישנות, זאת לעומת גידול ניכר בבקשות להלוואות חדשות, שנוצר באופן טבעי עקב הירידה במחזורי המסחר.
אחד מניסיונות להתגבר על הירידה בהכנסות בערוצי המסחר השונים היא הקמה, על ידי התאחדות הסוחרים, של חברה למימון קניות בתשלומים, שתחל פעילותה בקרוב".

הירידה ביבוא סחורות, חששות התעשיינים המקומיים להיתקע עם מלאי שגורמים להם להקטין ייצור וההתקפות בדרכים על רכבים יהודים - גורמים לירידה באספקת מוצרים לחנויות. מחסור מורגש במוצרים רבים, עובדה המייצרת לחצים שגורמים לעליית מחירים, ניצול ציני של סוחרים. קיימת בעיה חמורה באספקת בשר למשקי הבית, וזה המגיע לאטליזים נמכר במחירים מופקעים המעוררים זעם בקרב הציבור. ברחבי הארץ מתחילות עיריות ומועצות להקים מנגנוני פיקוח על מחירים של מוצרי ייסוד. מעיריית פתח תקווה נמסר ש" תיסגר מייד כל חנות שתיתפס בהפקעת מחירים, ויוקם בית דין מיוחד לטיפול באלה המנסים להבנות מצרת הכלל". "

עליית מחירים מורגשת גם במוצרים המסופקים על ידי ארגונים גדולים, כמו "תנובה" למשל. וועדת מומחים שבדקה את נושא מחירי מוצרי הייסוד קבעה ש"אכן יש הצדקה לעליית המחירים" ואישרה עלייה של 8 מיל לכל ליטר חלב, שעולה כעת בחנויות 74 מיל ואילו באספקה ישירה לפתח בית עקרת הבית על ידי החלבן – 80 מיל.

גם מחיר הלחם הועלה, ודווקא בעניין זה טוענים יודעי דבר שאין לכך כל הצדקה. הכוונה של האופים להעלות את מחיר הלחם בעוד כ25% מעוררת כעס בציבור ופולמוס רחב המתקיים בקרנות רחוב, ליד לוחות המודעות וגם בעיתונות העברית. העלייה הגדולה המתוכננת תהיה בעיקר בלחם השיפון האהוב על ההמונים. לאחרונה דווח על סגירת מאפייה בתל אביב שהעלתה ללא אישור את מחיר לחם השיפון, ומאפייה אחרת נסגרה בשל מרמה – עת התברר שהלחם שהיא מוכרת - שוקל מפחות מהמוצהר. 

בעיות מחירים מתקיימות גם במחירי הקרח והנפט, עד כדי כך שמוכרי הקרח של קואופרטיב "הלבנון" בתל אביב הודיעו ב18.1.1948 על קיום שביתה בה הם לא יבצעו חלוקת קרח לשכונות, בשל ההחלטה של ארגן יצרניי הקרח להעלות את מחיר הבלוק ב11 מיל. בעלי בתי החרושת לקרח נבהלו, החזירו את המחיר לקדמותו אך דרשו מהעירייה "להקים מייד וועדה שתבדוק את עלויות הייצור שעלו באופן חריג לאחרונה וגורמות לצורך בהעלאת מחיר הבלוק".

הצרכנייה - פריטים שהיו אז:

בקבוק חם

הבקבוק החם היה החבר לצרה, מזור לכאב ורגע של פינוק בימים ההם: כשכאבו הגב או הבטן או הכתף או רק הנפש, היו שולפים מהארון את בקבוק הגומי השטוח ובמקביל מניחים קומקום מלא מים על האש וממתינים לשריקתו. או אז, כשהמים רתחו, היו קודם מוציאים בלחיצה את האוויר מפנים בקבוק הגומי אחרת הוא לא היה מחמם כראוי, ושופכים בזהירות את המים החמים לתוך הבקבוק, סוגרים את הפקק היטב, עוטפים במגבת ונכנסים למיטה, נצמדים לבקבוק ומתמכרים בהנאה לחום הנעים שהפיץ.

צילום: ארכיון אתר "נוסטלגיה אונליין"

גדעון, גם תרומה צנועה מסייעת לפעילות שלנו!!!

מעכשיו אפשר לתרום
חצי שקל או שקל אחד בלבד - ליום!

לתרומת חצי / שקל ליום

לתרומה אחרת