אתמול נפרדה מדינת ישראל מרעיית נשיא המדינה, הגברת נחמה ריבלין ז"ל. מאז ההודעה על לכתה ועד לכתיבת שורות אלו ממש, אי אפשר היה שלא לשמוע בכל פינה ובכל ראיון שניתן בערוצי התקשורת השונים עד כמה הגברת ריבלין ז"ל הייתה צנועה ועממית, ברחה מן הכבוד והרבה לפני היותה הגברת הראשונה, היא קודם כל הייתה בן אדם. אולי בגלל זה היא זכתה לפרידה כל כך מכובדת מעם ישראל כולו, כאיש אחד ובלב אחד.

בפרשת "נשא" אשר נקרא השבת מלמד אותנו נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, אשר נבחר להיות הנשיא הראשון אשר מקריב את קרבנו, את משמעותה של הבריחה מן הכבוד ותוצאותיה. כך פותחת התורה את תיאור חנוכת המשכן על ידי נשיאי ישראל :

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה:  נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן--אֶת-קָרְבָּנוֹ:  נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה". (במדבר ז' יא-יב)

חנוכת המשכן, האירוע המדובר ביותר בעם ישראל התרחש במשך 12 יום, כאשר כל יום הגיע נשיא שבט והקריב את קרבנו, כנציג שבטו. זה אירוע של פעם בדור. תחשבו לרגע שמדינת ישראל עושה אירוע, אירוע של פעם במאה שנים. איך בוחרים מי מדבר ראשון, שני ומי חלילה אחרון ? מי נכנס לאולם ראשון ומי אחרון ? מי יושב ליד מי וכיוצא בזה ? . אז בואו נלמד מה התרחש בחנוכת המשכן ואולי נוכל לקחת מזה משהו לחיינו המסובכים כל כך בסוגיות של כבוד.

כאמור, המקריב הראשון בסדר הנשיאים היה נחשון בן עמינדב. אבל, ישנן כמה שינויים בתיאור הקרבת קורבנו של נחשון אל מול יתר נשיאי ישראל ועליהם נעמוד.  ראשית, הוא נשיא השבט היחיד שלא צמוד אליו התואר "נשיא", אצל כל הנשיאים כתוב ליד שם השבט התואר נשיא : "בַּיּוֹם, הַשֵּׁנִי, הִקְרִיב, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר" ואצל נחשון בן עמינדב כתוב רק "למטה יהודה". השינוי השני מופיע בעת תיאור תכולת קורבנו, אצל נחשון כתוב: "וְקָרְבָּנוֹ" ואצל יתר הנשיאים כתוב "קרבנו". מה המשמעות של הדברים ?

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר (מרוקו וא"י 1696-1743), מלמד אותנו שנחשון בן עמינדב שנבחר להקריב ראשון הוא הנשיא היחידי מבן הנשיאים שהיה ראוי להקריב לא רק מצד היותו נשיא השבט, אלא מצד עצמו, מצד אישיותו ומעלותיו:

"למטה יהודה. ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט...". (במדבר ז, יב)

נחשון בן עמינדב לא החשיב עצמו כנשיא כלל וכלל, אלא ראה עצמו כאחד מבני השבט כולם, דווקא הוא זה שנבחר על ידי הקב"ה להיות המקריב הראשון באירוע הגדול של עם ישראל – חנוכת המשכן. ויותר מזה, התורה "כאילו" מסכימה עם דרכו של נחשון, עם רצונו להיות כאחד העם, עם ענוותו ומסירה מתוארו את המילה "נשיא".  

רבי יעקב בן אשר, בנו של "הרא"ש" (1269-1343), מסביר בפירושו על התורה למה דווקא אצל נחשון לא מופיעה המילה "נשיא" בתוארו :  

"נחשון בן עמינדב למטה יהודה". בכולן כתיב נשיא לבד מביהודה כי למד אותו להקטין את עצמו כדכתיב : "ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני".  (שם).

נחשון בן עמינדב הקטין את עצמו, בדיוק כמו שיהודה, הסבא שלו, עשה אל מול יוסף שהיה קטן ממנו גם בגיל וגם במלוכה ובכל זאת אמר יהודה ליוסף "ישב נא עבדך". נחשון הקטין את עצמו והקב"ה הסכים עימו ועם דרכו והוריד ממנו את התואר נשיא, בדיוק כמו שבפתיחת ספר ויקרא מופיעה לנו האות "א" בקטן כדי ללמד על ענוותנותו של משה.

רבי אברהם אבן סבע (1440-1508), בעל פירוש "צרור המור", מסביר שנחשון ביקש שראובן יהיה המקריב הראשון שכן הוא השבט שמייצג את הבכורה ושהוא לא רצה כלל וכלל להיות הראשון ולא הסכים להקריב בלי הנחייה מפורשת של הקב"ה:

"ואמר: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו". להורות על מעלת נחשון שלא אמר בו ביום הראשון הקריב נחשון. שהיה נראה שמעצמו הקריב. אבל אמר ויהי המקריב ביום הראשון. כאלו אמר שלא הקריב אלא ברשות. ולא רצה להקריב עד שנצטוה מפי השם. ולפי שלא היה רוצה ליתן הכבוד לראובן הבכור. לכן אמרו חז"ל שבכולן נאמר נשיא יששכר נשיא ראובן חוץ משבט יהודה שלא אמר בו נשיא. לפי שהיה משפיל עצמו וכן כדי שלא יתגאה. ואם יחזור לאחוריו ימצא כתוב נחשון בלי נשיא". (שם)

רק כדי שנבין, ליהודה הייתה את כל הזכות והפריווילגיה להיות המקריב הראשון. הוא המלכות של עם ישראל ולכן טבעי הדבר שהוא יהיה המקריב הראשון. עדיין, למרות שזה מגיע לו, בוחר נחשון בן עמינדב להסיר את התואר נשיא משמו, לכבד את ראובן בהקרבה הראשונה, לראות עצמו כמו אחרון האנשים בשבטו, בדיוק כמו שמסביר רבנו בחיי בן אשר (1255-1340, ספרד) מדוע דווקא ליהודה כתוב "וקרבנו" ולא כתוב "קרבנו" כמו אצל יתר הנשיאים :

"ויהי המקריב ביום הראשון וגו' נחשון". שבט יהודה הוא הקודם לכל הדברים בין בדגלים בין לחנוכת המזבח, גם למלחמה גם לנחלת הארץ גם בגאולה לעתיד. בכלן נאמר קרבנו ובנחשון שהוא ראשון נאמר וקרבנו, והטעם כדי שלא יתגאה על האחרים לומר אני ראשון לכולם, לכך התחיל בו וקרבנו כאלו הוא שני לאחרים ובכל השאר נאמר קרבנו כאלו כל אחד ואחד היה ראשון, ומטעם זה לא הזכיר בו נשיא ובכל השאר שהקריבו אחריו הזכיר בכל אחד נשיא". (שם).

הגמרא במסכת במכסת עירובין לימדה אותנו כלל שכולנו מכירים :

"ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו". (מסכת עירובין, יג, ב)

רבי קלונימוס קלמן אפשטיין (1753-1823, פולין) בפירושו "מאור ושמש" מסביר את המדרגות של "הבריחה מן הכבוד" :

"יש כמה מדרגות בבורח מן הכבוד. שיש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלותם שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות, רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענווים, זה אין נקרא 'בורח מן הכבוד'. אבל באמת צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו, לידע גנות מידותיו, ולא ימצא בעצמו שום מעלה, הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד - צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה; וכל שכן קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד - זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד. ולזה הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לו כבוד, כמאמר הכתוב "אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא". כי מי שהוא מדוכה בעיניו, ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד - אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו, ולזה הקדוש ברוך הוא בוחר בו שיהיה לו כבוד". (מאור ושמש, פרשת ויקרא).

נחמה לימדה אותנו בדורנו שלנו, כאן ועכשיו, את המשמעות של "בריחה מן הכבוד" ושנזכה גם אנחנו לברוח באמת מן הכבוד, ולא מתוך הצגה ריקה, אלא מתוך אמת וכנות אמתית.

 

שבת שלום. 

 

יהיו הדברים לעילוי נשמתה של נחמה ריבלין ז"ל.