בס"ד 

תחושת הבעלות והקביעות גורמת לעיתים למחשבות לא טובות, לפעמים אפילו לתחושת פטרונות. אלו תחושות של שכרון, תחושות שיכולות להשחית אותך, זה קורה לי לא מעט פעמים, הנפילות האלו. הנפילות האלו אשר נובעות מתחושת בעלות על משהו מסוים, גורמות לאיבוד אנושיות בסיסית ביחס לאנשים אחרים, לזלזל בקרובים ובחברים שסביבך ולפעמים אף לרצות שאנשים אחרים לא יצליחו ולא יתקדמו יותר ממך. ככה זה שאתה הבעלים, שאתה בטוח שאתה ואין מלבדך.  המשוואה היא פשוטה, אם אתה הבעלים ואתה הקובע ואתה הקבוע כאן, אז פשוט שאלו יהיו התחושות כלפי הסובבים אותך וברור שאף אחד לא יכול להתקדם בלי לעבור דרכך. לתורה הקדושה שלנו, שמבינה את נפשו של האדם יש עצה חכמה להתמודד עם זה והיא בוחרת ללמד את זה אותנו מהדבר הקבוע ביותר - הקרקע.

השבת נקרא שתי פרשיות מחוברות "בהר-בחקותי". המצוות הפותחות את פרשת בהר הן מצוות השמיטה והיובל. מצוות שתכליתן היא שמיטת הקרקע פעם בשבע שנים (שמיטה) או פעם בארבעים ותשע שנים (יובל), להשיב אותן לבעליהן, להפקיר אותן ולא לעבוד בהן. בסיומן של פירוט הציוויים הנוגעים למצוות אלו, מציינת  התורה את הסיבה מדוע הארץ אינה נמכרת לצמיתות, אלא לתקופות :

"וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ. כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". (ויקרא כה, כג-כד)

הסיבה שבגינה מצווה הקב"ה את ישראל לשמוט את הקרקע מידי מספר שנים היא "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". אני יכול להבין את הסיבה לפיה הארץ כולה שייכת לקב"ה וכדי שנרגיש לפעמים שהיא באמת שייכת לו ולא לנו, אז אנחנו מצווים מידי תקופה לא לעבד אותה. אבל היה יכול הכתוב להסתפק בזה ובכל זאת הודיע לנו סיבה נוספת לפיה כי גרים ותושבים אנחנו בארץ, למה ומה הקשר בין שתי הסיבות הללו ?   

רש"י (1040-1105, צרפת) מלמד אותנו יסוד גדול מאוד אשר לצערנו ידוע ומוכר, אבל לפחות ממני הוא נשכח כל פעם מחדש. רש"י במילים מצומצמות קובע כיצד צריכה להיות דרך הסתכלות על המציאות שלך, דרך נושא הקרקעות : 

"כי לי הארץ. אַל תֵּרַע עֵינְךָ בָהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ (ספרא)". (שם)

כמה פעמים ראינו אנשים מתקדמים והיית עיננו רעה. כמה פעמים ראינו מציאות של אחרים וקנאה אכלה אותנו. מהקרקע אנחנו למדים, הקרקע לא שלך גם אם אתה גר עליה, אל תהיה עיניך רעה. התכלית של מצוות אלו הוא ללמד את האדם שכלום לא שלו, הוא בטח לא הבעלים, הוא בטח לא הקבוע. וגם לומר לו – קבל את זה יפה, תבין ותכיל. אל ירע בעינך. אם אדם יבין ששום דבר לא שלו וגם שום דבר לא באמת של חברו, אלה הכל של הקב"ה. אם עינו של אדם לא תהיה רעה וצרה באחרים, אז ההסתכלות של האדם תהיה אחרת, היכולת שלו להכיל את המצב תהיה שונה וחזקה יותר. ברצות הקב"ה הדברים יהיו שלך וברצותו הם לא יהיו שלך ואתה צריך ללמוד לקבל את הדברים. אל תהיה עיניך צרה לא בקרקע ולא בחבריך.  

אז למה צריך גם את סיבת הגרות והתושבות ?

הגאון מוילנא, רבי אליהו בן שלמה זלמן (1720-1797, וילנה) מסביר שהמשמעות של  גרים ותושבים מגיע כדי להמחיש שאנו לא העיקר, שאנחנו לא המרכז, שאנחנו עראיים, כלפי הקב"ה וכלפי סביבתנו:

"כי גרים ותושבים אתם. אל תעשו עצמכם עיקר וכן דוד עליו השלום אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. אתם עמדי. דיו לעבד להיות כרבו כשתהיו שלי הרי היא שלכם (פי' כשתעשו מצותיי ותפרשו שנה אחת בשבילי אז היא שלכם)". (אדרת אליהו, שם)

אומר לנו הגאון, מצוות השמיטה והיובל באה כדי להגיד לנו, מעבר להבנה שכל הארץ של הקב"ה וברצותו הוא מחלק ואל לנו להיות צרים זה בעיני זה, אנחנו לא העיקר ואסור לנו לעשות עצמנו עיקר. ברגע שנבין את זה בעומק של הדברים ונפנים, ממלא יהיה מקום לאנשים אחרים להתקדם, להתפתח, ניתן יותר כבוד לאחר. אין דבר יותר נורא מלהיות ליד אדם שבטוח שהוא העיקר, שהוא המרכז, זאת תחושה נוראית. אין דבר יותר קשה מזה ויותר מתסכל מזה.

כאשר אדם בטוח שהוא החשוב, הוא המנכ"ל והוא והוא והוא, אין מקום לאף אחד אחר. כולם בטלים ומבוטלים וצריכים לעבוד עבורו ובשבילו. העולם מתהפך ממש. אתמול הייתי עד לשיחה של חבר, שאחד מהח"כים שמיועדים להיות שרים, אך שטרם מונו, שוחח איתו בטלפון והיה צריך לתאם שיחה בינו לבין מישהו אחר. אז אותו ח"כ אמר לו : מקובל שמתקשרים לשר ולא ההפך, צריכים את השר ולא ההפך.  השר לא מתקשר, מתקשרים אליו. הבן אדם עוד לא הושבע, אבל כבר מקובל מבית אביו שמתקשרים לשר. הזיה. ככה זה כאשר במקום "מלא כל הארץ כבודו (של הקב"ה)" מתקיים מלא כל הארץ כבודי ועוצמתי.  

התורה מזכירה לנו שגרים אנחנו וכך אנחנו צריכים להרגיש. רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (1742-1800, אוקרינה), אשר היה נכדו של הבעל שם טוב, כותב בספרו "דגל מחנה אפרים" איזה מתיקות נפלאה מגיעה למי שמסגל לעצמו את תחושת הגרות בעולם הזה והוא מגדיר את התחושה הזאת כתחושה המכוננת את מערכת היחסים בין האדם לקב"ה :

"כי גרים ותושבים אתם עמדי. יש לומר בזה בדרך רמז להבין זה על פי ששמעתי מחכם אחד על פסוק  'גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך', כי ידוע מן איכות טבע העולם כי מי שהוא גר אין לו עם מי לדבק ולקרב עצמו ולספר לו כל מאורעותיו וכל לבו, שאין לו חבר לא ישראל ולא גוים. אך כשרואה חבירו הגר, אזי מספר כל אחד בפני חבירו כל מאורעותיו. וידוע הקב"ה הוא כמו גר בעולם הזה שאין לו על מי להשרות שכינת כבודו יתברך כי זעירין אינון וכו', והוא שהתפלל דוד המלך ע"ה גר אנכי בארץ. היינו אני גם כן איני רוצה להיות תושב בעולם הזה ואני רק כגר בעולם הזה, ולכך אל תסתר ממני מצותיך כמו גר אחד בפני חבירו שמספר לו כל לבו. וזה יש לומר הרמז בפסוק: 'כי גרים ותושבים' כשתהיו בבחינת גר בעולם הזה ותושב בעולם הבא, אז אתם עמדי. כי אני גם כן גר בעולם הזה. כנ"ל. וממילא אל אסתיר מכם מצותי כנ"ל" (דגל מחנה אפרים בהר).

בשבתות אלו אנו נוהגים לקרוא בכל שבת פרק אחד מפרקי אבות, השבת קוראים את פרק ה'. בפרק זה מופיע המשנה הבאה :   

"כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אֲחֵרִים מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע". (פרקי אבות, פרק ה', משנה יט)

 

שנים מתוך התכונות של אברהם אבינו, מבקש התורה להטמיע בנו באמצעות מצוות השמיטה והיובל, באמצעות הדבר הכי קבוע בעולם – הקרקע. עין טובה, כפי שראינו בפירוש רש"י למעלה שלא תהיה עיננו רעה בחברנו, להבין שהכל מהקב"ה. והמידה השנייה היא הרוח הנמוכה הנלמדת מהפסוקים בהם עסקנו כפי שמלמד אותנו אבות דרבי נתן:

כל שיש בו ג' דברים הללו – מתלמידיו של אברהם … עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה … רוח נמוכה מנין? שנאמר: "גר ותושב אנכי עמכם". (אבות דרבי נתן, פרק מה')

לא פשוט בכלל להיות מתלמידיו של אברהם. לא פשוט בכלל לשלוט בקנאה ובעין הרעה, לפעמים זה גם בלתי אפשרי לבן אנוש. אבל אין ספק שחובה עלינו להתשדל ואולי ככה בתחושת הגרות שתלווה אותנו נזכה להידבק בקב"ה.

שנזכה. שבת שלום.