החיים כולם הם תהליך אחד גדול שמוביל אותנו מתחנה לתחנה בחיים האישיים, מתפקיד לתפקיד בחיים המקצועיים וממידה למידה בחיינו האישיים. מי שסבור שניתן לקפוץ ממקום מסוים למקום אחר באופן פתאומי, בד"כ נופל ולא מצליח להחזיק מעמד בו. כמה פעמים ראינו כאלו שמנסים לחזור בתשובה ובין יום מנסים להגיע לרמה הגבוה ביותר – הם בד"כ לא מחזיקים מעמד ונופלים חזרה. אחת מהסיטואציות הבונות והמחזקות ביותר את האדם – הוא הניסיונות שהוא עובר, החוויות שהוא חווה. הם מלמדים ומחזקים אותו ובונים אותו להמשך הדרך.  

בפרשת "בשלח" אותה נקרא השבת מלמדת אותנו התורה יסוד גדול בחיי המחזוריות של כל אומה בכלל ושל פרט בפרט ובהבנה שכל דבר בחיים דורש תהליך וניסיון. בני ישראל יוצאים ממצרים אחרי 210 שנות שיעבוד, עבדים ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, ובין רגע הם עומדים בפני סיטואציה שבה הם עדים אל מול עיניהם לנפילתה של מצרים ויוצאים ברכוש גדול ממצרים – בואו נראה מה הסיטואציה עושה להם:

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  ....  וַיִּסְעוּ, מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין...וַיִּלּוֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות טו-כב, טז-ג)

כפי שנראה בהמשך במקורות (בינתיים תסמכו עליי) משה נדרש בכוח להוציא את בני ישראל מחוף הים. מה גורם לבני ישראל לא לרצות לצאת מים סוף, מה הם מצאו במקום הזה ? ומדוע נסמכה לפסוקים אלו פרשיות החוסר במים והמחסור באוכל ?

לאחר שראו בני ישראל את מצרים טובעים בים, ביקש משה להתקדם ולהמשיך במסע אל עבר הר סיני. זה לא הלך לו בקלות, הוא היה צריך בכוח להוציא את בני ישראל מחופו של ים סוף ונגד דעתם כפי שמסביר רש"י (1040-1105, צרפת) :

"ויסע משה- הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף", לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם"

בואו נבין את הסיטואציה. בני ישראל עבדים נרצעים עד לפני שבוע ימים עומדים על חוף הים לאחר שראו את האימפריה הגדולה בעולם טובעת ואוספים אוצרות גדולים, תכשיטי זהב ואבנים טובות והם לא מוכנים להמשיך הלאה, הם דורשים להישאר בחוף הים ולצבור עושר. משה רבנו כופה עליהם את היציאה משם. מדרש האגדה מוסיף מילה אחת נוספת שמסבירה כמה היה קשה למשה להוציא את בני ישראל מאותה סיטואציה:

"ויסע משה- שהסיעם במקל שלא היו רוצים ללכת, מפני שהיו מלקטין מן הים אבנים טובות ומרגליות, וכל ספינה שנטבעה בים וכל כסף וזהב שנטבע בים עלה כל כסף וזהב עם ביזת המצריים". (מדרש אגדה, שמות טו)

משה רבנו נדרש להשתמש במקלו כדי לגרום לבני ישראל בכוח לצאת משם, משה לא יכול לסבול את הסיטואציה שבה בני ישראל, רודפים בלי הבחנה אחר זהב ומרגליות טובות והוא דורש להפסיק את זה. כל נסיעותיהם של בני ישראל ממקום למקום נעשו על פי ה', מלבד הנסיעה הזאת שאותה משה קבע על דעתו, ככל הנראה בשל רצונו לעצור את הסיטואציה, כפי שמסביר בעל "הכלי יקר", רבי שלמה אפרים מלונטשיץ', (1550-1619, צ'כיה) :  

ויסע משה את ישראל.  פירש רש"י ויסע הסיעם בעל כרחם, לפי שלא רצו לפרוש מן ביזת הים והיה משה מתירא פן ריבוי העושר יביאם לידי חטא, ומעשה העגל יוכיח כי רוב זהב שהושפע להם היה סבת עשייתו על כן הסיעם בעל כרחם, ועוד חשב משה שרבוי העושר יהיה סבה לשלא יהיו ראויין לקבל התורה, כי התורה והעושר בורחים זה מזה והם כצרות זו לזו... ע"כ הסיעם בעל כרחם". (שמות טו', כב')

משה מפחד שהרדיפה אחרי העושר תביא את בני ישראל לידי חטא ותמנע מהם לקבל את התורה, הוא נלחם בזה ועוצר את זה.

יש הסבר נוסף המובא במפרשים. רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור" (1440-1508, ספרד), מסביר שלבני ישראל היה רצון אחר, לא רצונם להתעשר, אלא רצון לחזור חזרה למצרים ולכבוש אותה :

"ויסע משה את ישראל מים סוף "- אולי כי ישראל לא היו רוצים לצאת וליסע אל המדבר. אלא שהיו רוצים לשוב בדרך אשר באו בו. וללכת למצרים ליקח ארצם ולהנקם מאויביהם. כי היו יודעים מוצא הערים וידעו שלא נשארו בכל הארץ אלא טף ונשים. ורצו לילך שם להחריב את הארץ ולהודיעם כח ה' ויכלתו. ומשה כשראה שהיו עוברים בזה מאמר השם. הסיעם בעל כרחם אל מדבר שור". (צרור המור על התורה, שם)  

כך או כך, רצון להתעשר מביזת הים או רצון לכבוש את מצרים ולקחת את ארצם, זאת מציאות שבה עבדים של מאות שנים הופכים בין רגע אחד לאדונים שרודפים אחרי מציאות העולם הזה ואם תרצו אדונים שהשתגעו ממעמדם החדש. את זה לא יכול משה לסבול. בחיים יש תהליכים שחייבים לעבור אותם, תהליכים שמכינים את האדם או את האומה לחיים, למציאות, למצבים שונים - לא בבת אחת.

רק כדי להשלים את התמונה וגם כדי ללמד זכות על בני ישראל, נציין שבהמשך דבריו של בעל "צרור המור" הוא מביא שבני ישראל ביקשו להישאר מסיבה אחרת לגמרי שנובעת ממקום טהור וזאת כדי להמשיך ולזכות במראות אלוקים  כפי שהם ראו על הים  ולהמשיך להתנבא :

"ובמדרש הנעלם אמרו כי לא היה זה בסיבת ביזת הים ולא בסיבה אחרת. אלא לפי שישראל השיגו מעלה והשגה גדולה בראיית השכינה. כאומרם זה אלי ואנוהו עד שנהנו כולם מזיוו. ואכלו משולחנו לחם אבירים. והתנבאו נבואות גדולות עתידות. עד שלזה הטעם לא היו רוצים ליסע משם. לראות ולהשיג השגה יותר שלימה. וזהו ויבאו מדבר שור. לראות אם יוכלו לראות ולהשיג ולשור ולהסתכל במראה השכינה". (צרור המור על התורה, שם)

מה קורה מיד לאחר הסיטואציה שתיארנו ?

הקב"ה מוריד אותם חזרה למציאות הקשה, להתמודדות עם החיים האמיתיים. הבנו שאבנים טובות עושים לכם את זה, אבל קודם בואו נתמודד ביחד עם סיטואציה של רעב וצמא ומשם נתקדם. גם לפי השיטה שציינו שבני ישראל רצו להמשיך ולראות את מראות אלוקים, הקב"ה אומר להם – שיא הנבואה תגיע בעוד 43 יום במעמד הר סיני, בינתיים בואו נתחיל מהתחלה ונבנה את האמונה שלכם באמצעות הניסיונות שאתם מתנסים בהם.  

הקב"ה מלמד את בני ישראל לקח גדול ועצום. דקה אחרי אסיפתם את האבנים הטובות,  הוא מביא את בני ישראל להיות צמאים לדבר הבסיסי ביותר שקיים לכל אדם -  מים, לחם ובשר. דקה אחרי הנבואה הענקית על שפת ים סוף הוא מנסה את אמונתם בדברים הבסיסיים ביותר  - אמונה בבסיסים בה'.

הרב עמוס חכם (1912-2012, ישראל), מחכמי דורנו, בפירושו "דעת מקרא" מביא את הדברים בצורה מתוקה כל כך :

"כוונת ההשגחה העליונה לתת רווח של זמן בין העלייה מים סוף לבין מעמד הר סיני כדי להכין את העם למעמד הזה, לנסותו ולצרפו ולחזק את אמונתו. אמנם לאחר קריעת ים סוף ותשועת ישראל נאמר: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ". אבל  תוכן לבות הוא ידע, שאמונה זאת, שבאה על ידי ההתלהבות וההתפעלות מן הישועה הפלאית, אינה מושרשת בעומק לבם..... ועל כן סבב את הדברים, שתארך להם הדרך אל הר סיני, ויתנסו בתלאות רבות, ובאותו זמן ינתנו להם קמעה קמעה חוקים ומצוות, וכך תתבסס אמונתם, ויהיו ראויים לגילוי שכינה ויש לומר, שבמסעות אלו... נתנסו בשלוש הפורעניות הרגילות במקרא: חולי, רעב וצמא, חרב אויב. במרה למדו לדעת שה' מציל מחולי. באילים, במדבר סין, וממעשה הכאת הצור בחורב, למדו, שה' מציל מרעב ומצמא. ובמלחמת עמלק ברפידים נוכחו, שה' מציל מחרב אויב". (דעת מקרא, עמוד של"ב).

 

כמו שאי אפשר להפוך בין רגע לאיש עשיר, ככה אי אפשר להפוך בין רגע לאיש מאמין וככה אי אפשר להפוך בין רגע לרמטכ"ל או לראש ממשלה או להפוך מאדם כעסן לאדם רגוע או כל דבר אחר . כל דבר דורש תהליך למידה, ניסיונות קשים, נפילות, אירועים גדולים, מראות גדולים, צמא ורעב. אין דרך אחרת להתקדם ולהחזיק מעמד. שום דרך. יש בנו עוצמות לעבור את הכל, רק צריך לרצות ולהבין שאין קיצורי דרך.

 

שבת שלום.