יש רגעים בחיים שאנחנו נדרשים להשיג את הרגע ואנחנו מסיבה כזו או אחרת לא  מצליחים לתפוס את הרגע. הרגעים האלו במרבית המקרים, לא חוזרים ומפוספסים לכל החיים. מצד שני, יש רגעים שגם אם לא הגעת מוכן אליהם וגם אם לא התכוננת לאיזה שהיא חוויה, המקום עושה את שלו והחוויה עוברת במלא עומקה ועוצמתה לחדרי ליבך ונשמתך. למצב הראשון יש הרבה מקרים וסיפורים, שכל אחד יחשוב על העולם שלו ואלו מקרים הוא פספס. למקרה השני, אני מבקש לשתף אתכם בסיפור.

לפני כשלוש שנים (בערך) הלכנו אני ורינת אשתי לביקור בעיר דוד ביחד עם קבוצת אנשים. לקחו אותנו לראות את חשיפת המדרגות העולות ממעין השילוח לבית המקדש. מדובר בממצא מדהים, מדרגות ענקיות ברוחב של כ-7 מטרים, שלמות, יפות ויציבות מתקופת בית המקדש, כאילו המתינו שיגלו אותן. ליד הכניסה לחפירה שבה היו המדרגות היה שולחן כיבוד קטן ואני כהרגלי, פניתי היישר לשולחן והמפגש עם "המדרגות" היה מאוחר יותר. כאשר רינת נכנסה היא קלטה בשנייה את עוצמת המדרגות, קיבלה סחרור מהמראה ומהעוצמה וכמעט התעלפה. מי שישאל אותה מה קרה שם, היא תגיד שהיא פשוט ראתה את האנשים עולים לבית המקדש על המדרגות. המקום גרם לה, ללא כל הכנה מצידה לחוויה עוצמתית ולמפגש עם המציאות בבת אחת ובעוצמה גדולה.

אני לא רוצה להגיד לכם איך הרגשתי עם עצמי שאני פניתי לכיבוד ורינת אשתי התעלפה מעוצמת המקום והרגע, אבל זה כבר עניין אחר.

בפרשת "ויצא" אותה נקרא השבת, יעקב אבינו יוצא במצוות הוריו לחרן לקחת אישה ממשפחתה של רבקה. יעקב כבר בן 77, אחרי 14 שנים בבית מדרש של עבר, והוא מתחיל את יציאתו מארץ ישראל לחרן. הוא מגיע לבית אל ושם החלום הידוע :

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ...... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". (בראשית כח, י-יז)

יעקב אבינו מגיע לבית אל, ישן במקום, חולם את חלומו ואז מתעורר ואומר "ואנוכי לא ידעתי", "מה נורא המקום הזה" פתאום הוא מגלה שזה מקום הקב"ה ? מה הסיפור?  

רש"י (1040-1105, צרפת) הדבר בפשט מסביר שבאמת יעקב לא ידע שזהו מקום קדוש ואומר במפורש: "ואנכי לא ידעתי- שֶׁאִם יָדַעְתִּי, לֹא יָשַׁנְתִּי בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כָּזֶה". הייתכן שיעקב אבינו לא ידע שאכן מדובר במקום קדוש ?  שאלה זו מתחזקת לאור האמור במסכת סנהדרין, ושם כתוב שיעקב הגיע לחרן ואז נזכר שהוא עבר דרך בית אל ולא התפלל במקום אבותיו והוא חוזר חזרה :     

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", וכתיב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו ? בעי למיהדר (=ביקש לחזור). כיון דהרהר בדעתיה למיהדר -  קפצה ליה ארעא (=כיון שהרהר בדעתו לחזור, קפצה לו הדרך). מיד, "ויפגע במקום". (סנהדרין צה)

בעל הכתב והקבלה (רבי יעקב צבי מקלנבורג, 1785-1865, גרמניה) מסביר ששאלתו של יעקב על המקום לא נבעה מכך שהוא לא ידע שהמקום אכן קדוש, היה ברור לו שכן ולכן הוא חזר. אלא הוא היה בטוח שהוא לא ראוי לקבל נבואה במקום הזה והכל מתוך ענונותו :

"מה נורא- אחר שמצד ענותנותו היה קטן בעיניו להחזיק עצמו אינו ראוי לנבואה, לכן גמר בדעתו שמצד עצמו לא זכה לכך רק מצד קדושת המקום, ויגזור ויאמר "מה נורא המקום הזה", ר"ל המקום הזה מצד קדושתו מוכנת להופיע בו אור הנבואה אף למי שאינם ראויים אליו כל כך". (בראשית כח, יז)

היה ברור ליעקב שהמקום קדוש וראוי לנבואה, החידוש הוא שגם אלו שאינם ראויים לנבואה מסוגלים לקבל נבואה במקום הזה. אבל הוא היא קטן בעיניו ולא החזיק עצמו כראוי לנבואה.  איזה ענווה. יעקב אבינו, לא ייאמן. בעל הכתב והקבלה הולך בדרך שסלל בנושא רבי עובדיה ספורנו (1475-1550, איטליה) :  

"אכן יש ה' במקום הזה אין ספק שזה המקום מוכן לנבואה מאחר שראיתי בו מראה כזאת בלתי שאתכוין לנבואה כי אמנם ישתנו תכונות משמשי העצם השכלי המתנבא כפי השתנות הארץ והאויר כאמרם אוירה של ארץ ישראל מחכים. ואנכי לא ידעתי שאלו ידעתי הייתי מכין עצמי לנבואה ולא כן עשיתי". (בראשית כח, יז)

אבל יש גם מפרשים אשר הולכים בדרך אחרת ומדברים על פספוס הגדול של יעקב את הרגע שבו הוא נמצא, רגע מיוחד שבו הוא היה יכול להשיג הרבה יותר מאשר נבואה בחלום. הנצי"ב (1816-1893, פולין) מביא משל מדהים אשר מסביר את הסיטואציה לאשורה :

"אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כמצטער על שישן באותו מקום שהיה שם התגלות שכינה, וטוב היה יותר להרבות באותה שעה שם בתפלה ובקשה בהקיץ...אין זה כי אם בית אלקים מקום מסוגל לתפלה כבית אלקים על כן  אפשר גם עתה להתפלל ולעשות מה שעליו. והרי זה דומה לאחד שהוליכוהו ע״י המלוכה למקום מאסר ולא ידע כלל איה אפוא הוא יושב. וחושב בלבו אילו היה המלך מזדמן לכאן היה מתפלל לפניו ומסדר טענותיו אבל עתה למי ידבר ויצעק. ואח״כ אירע שהיה ישן ובעמדו הודיעוהו שעבר פה המלך. והיה מצטער הרבה ע״ז שישן בשעה שהיה מסוגל לקוות ישועה ורחמים. ואח״כ התחונן דעתו עליו והתבונן שהמקום מאוים על העומדים שם לשמור כנהוג והבין מזה כי כאן המלך מצוי. ע״כ צעק וביקש עד שישמע המלך. כך היה יעקב ביציאתו לחו״ל מקום שממה מעניני קדושה. כמה לבו ובשרו לאל חי. והנה הזדמן שעת הכושר לראות עוזו וכבודו בחלום והרי ישן באותה שעה וכפל צערו עד שהתבונן שהמקום מאוים ומקודש גם עתה ועשה מה שעשה". (העמק דבר, במקום)

יכול יעקב היה לפגוש את המלך פנים מול פנים, כפי שכמהה נפשו, כפי שכל כך רצה. אבל הוא פספס את הרגע ונפל לשנתו ועם קומו הבין את גודל השעה, קדושת המקום, את רגע הנבואה ואת היותו של הקב"ה ממש כאן וצריך להגיע אליו בכל מחיר.

אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר, (1696-1743, מרוקו וישראל), מפרש שהיה יכול יעקב לזכות לנבואה בהקיץ ולא בחלום, אם רק היה מכין את עצמו לרגע הזה :

"ואומרו יש ה'  פירוש שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה, ואמר ואנכי לא ידעתי קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע. ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר". (אור החיים, שם)

נקודת פספוס הרגע מובאת גם בדברים איתם פתחנו ממסכת סנהדרין. על פי דברים אלו יעקב עבר בבית אל, ביקר שם והמשיך הלאה לחרן מבלי לשים לב למקום. רק כאשר הגיע לחרן הוא שאל את עצמו היתכן שעברתי במקום שבו התפללו אבותיי ולא התפללתי ?!

נסיים בדבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין (1933-2015, ישראל), מחשובי הרבים בדורנו אשר לוקח את כל זה לחיי היום-יום של כל אחד ואחת מאתנו :

"עלינו להבחין בין רמות שונות של ידיעה: ידיעה יכולה להיות רק ברמה החיצונית והשטחית - האדם יודע ומכיר את המצב הנראה על פני השטח בלבד. לעומת זאת, ישנה ידיעה החודרת בכל חדרי הלב, הממלאת את כל הווייתו ואישיותו של האדם....גם לגבי האמונה בה', עלינו להרגיש שהאמונה איננה רק ידיעה שטחית, אלא היא אמורה למלא את כל לבנו, נפשנו ואישיותנו.... כך גם מובנים דבריו של יעקב, לאחר שהקיץ משנתו - הוא אמנם ידע כבר לפני כן שזהו מקום מיוחד וקדוש, אך הייתה זו ידיעה ברמה שטחית וחיצונית בלבד. לאחר שהגיע לחרן, כאב ליעקב שלבו לא היה מספיק פתוח להתעלות, להתרגשות ולהתלהבות מההזדמנות הרוחנית שנקרתה לפניו. הוא הרגיש תחושת החמצה ופספוס רוחניים ועל כן החליט לאזור כוח ולחזור חזרה לארץ....עלינו לעמוד מול השאלה הנוקבת ולא להתחמק ממנה - האם אין אנו מפספסים את אותה חווית הקדושה האמורה ללוות את החיים בארץ? האם אין אנו נשארים רק ברובד השטחי של ידיעת הקדושה? האם גם אנו בבחינת "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"?. (שיחות הרב, מישיבת הר עציון)

שנזכה לפעול ולא לפספס רגעים משמעותיים ולנצל כל הזדמנות להשיג את ההשגות הגבוהות ביותר שרק ניתן ולהשפיע את ההשפעה החזקה ביותר על המציאות בה אנו חיים.

שנזכה להיות ראויים לכך שהמקום ישפיע עלינו, שארץ ישראל הקדושה תשפיע על  חדרי ליבנו ותמלא את הווייתנו.

שבת שלום.