... כשל המוליך להסלמה גם כששני הצדדים אינם מעוניינים בה נובע מ"הטיית הייחוס הבסיסי", שבה פעולותיו של האחר (ובמקרה זה, תוקפנותו) נתפסות כקבועות ומיוחסות לטבעו האמיתי, בעוד שפעולותינו שלנו נתפסות כגמישות ונובעות ממצב אובייקטיבי. שני הצדדים נוטים להיכשל בהטיה זו, ולכן הם שופטים את המצב ככזה שאינו מותיר להם ברירה אלא להגיב. כך נוצר מעגל של הסלמה המזין את עצמו.
במצבים כאלה קשה מאוד למי מהצדדים להעביר מסרים פייסניים לצד השני אף אם הוא מעוניין בכך. כאן מעורבת הטיה קוגניטיבית אחרת הקרויה "אשליית השקיפות", שבה אנו משלים את עצמנו כי האיתותים החיוביים שאנו מעבירים לצד השני הם שקופים ומובנים לו. התוצאה היא, כמובן, תחושה של עלבון צורב בצד המעוניין בפשרה. הטיית "אשליית השקיפות" בין ישראל לחמאס יכולה להוביל דווקא להתעצמות העוינות ואי האמון ההדדיים בין שני הצדדים. הנטיה לשפוט את היריב על פי הצהרותיו לתקשורת מחמירה את המצב, שכן הצהרות שנועדו לצריכה פנימית או להרתעת היריב נוטות להיות קיצוניות יותר מהעמדות הממשיות.
ככל שהתהליך הזה צובר תאוצה מתחפרים שני הצדדים בעמדותיהם ובתפיסותיהם, ואין זה משנה עוד מי התחיל בהסלמה. ההתדרדרות למלחמה הופכת לכמעט בלתי נשלטת.
הנכונות להיכנס למבצע מושפעת גם מ"הטיית האופטימיות", העומדת למעשה בבסיס ההתקדמות האנושית: הנטיה לקחת סיכון גדול מתוך אמונה כי התוצאה תהיה טובה. אלא שכאשר מדובר ביציאה למלחמה נדרש ממנהיגים שיקול דעת שונה מזה של יזם היי טק, מסעדן או מדען, משום שהסיכון – המחיר בחיי אדם ובנזק נלווה – הוא קשה מנשוא. ערב המבצע היו לשני הצדדים הנחות אופטימיות מוגזמות ביחס לתוצאתו ולמחיר שישלמו. זוהי טעות אופיינית למלחמות רבות בהיסטוריה האנושית: מחיריהן היו גבוהים יותר משהונח מלכתחילה.
מצב זה מחמיר משום שמלחמות נמשכות גם כאשר לצדדים הלוחמים כבר ברור שהמשך הלחימה לא יעלה בהישגים אסטרטגיים משמעותיים. הסיבה לכך היא שכאשר עומד בפנינו רווח ודאי קטן מול רווח פוטנציאלי שבצדו סיכון מלא אנו מעדיפים "ללכת על בטוח", בעוד שכאשר אנו עומדים לנוכח בחירה בין הפסד קטן לבין הפסד גדול שבצדו סיכוי להיחלצות מלאה נעדיף להמר ולא להשלים עם כשלון. תוך כדי הלחימה הבינו ישראל וחמאס כי תקוותיהם ההתחלתיות להישגים גדולים יותר נכזבו והמחירים שהם משלמים מצטברים, אולם שני הצדדים העדיפו להמשיך ולהמר.
הסיבה הבסיסית להטיות הקוגניטיביות היא שיכולתנו לקלוט מידע ולעבדו היא מוגבלת, ולכן אנו נוטים לשפוט מצבים ולקבל החלטות על בסיס מידע מועט ותפיסות דיכוטומיות. טקטיקה זו היא אמנם חשובה ומוצדקת במצבים של סכנת חיים מיידית ומוחשית בטבע, ולעתים אף בעת קבלת החלטות אחרות, אולם היא מכשילה אותנו כאשר אנחנו עוסקים בבעיות סבוכות. ....