בס"ד
הרבה שיעורים למדתי תוך כדי עבודה. אחד מהם חרוט ביותר. הייתה לי הכרות עם אדם שעבד איתי באחד מהתפקידים וסמכתי עליו מאוד וככזה שיתפתי אותו במהלכים ובמחשבות. באחד הימים, לא הייתי אמור להגיע למשרד בשל סיור, אך בסופו של דבר הגעתי מבלי להודיע. כאשר הגעתי והייתי בדרך לחדרי, שמעתי מאחד החדרים צעקות של אותו אדם מדבר בטלפון. כל מה שאמרתי לו כמה ימים לפני כן יצא החוצה ולא רק שיצא החוצה הוא הסביר לאדם איתו הוא דיבר איך לטרפד את הדברים.
אחרי שעתיים שלוש, הוא נכנס אליי והתחיל לדבר איתי על אותם מהלכים שהוא ניסה לטרפד כמה זמן לפני. הקשבתי בקשב רב, הודתי לו על הדברים וכמובן שבזה הסתיימה השותפות. התנהגות ארורה.
פרשת "כי תבא" אשר נקרא השבת סוגרת את נאום המצוות של משה רבנו ומעבירה אותנו אל "נאום הברית", אשר יתחיל בפרשה הבאה. בשל כך, מצאה התורה לנכון לסגור את "נאום המצוות" עם הברכות והקללות אשר יחולו על בני ישראל בהתאם להתנהגותם ולקיומם את התורה.
לפני פירוט הברכות והקללות מציינת התורה אחד עשר מקרים שהעושה אותם קרוי "ארור". המקרה האחרון והמסכם הוא :
" אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן". (דברים כז, כו)
אני בהחלט יכול להבין את סדרת "הארורים" המגיעה לפני כן: ארור מכה רעהו בסתר, ארור לוקח שוחד, ארור משיג גבול רעהו, ארור משגה עיוור בדרך וכיוצא. אבל מה המשמעות של "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" ומה כזה חמור בזה שהתורה קוראת למי שלא מקים, ארור ?
רש"י (1040-1105, צרפת) מסביר שקללה זו מיוחסת לכל התורה כולה, ולא רק לדברים האמורים בפרשתנו. אמירה זו באה לבטא מעמד של שבועה בין בני ישראל לקב"ה, שבועה על עצם קיומה של כלל התורה כולה ומי שלא מקיים אותה, נכלל בקללה זו : "אשר לא יקים - כָּאן כָּלַל אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה". (שם)
הרמב"ן (1194-1270, ספרד) יוצא נגד קביעה זו ואומר שאין מצב שאדם אשר עובר על מצווה ממצוות התורה ייקרא "ארור", אלא הקמתה של התורה היא שאדם חייב לדעת ולהאמין כל העת בתורה הקדושה, בכל מצוותיה, בכל אמיתותיה, לא לכפור בשום אות בה ולא לבטל שום מצווה או איסור שבה :
"אשר לא יקים את דברי התורה הזאת -.... ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות". (שם)
אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) אומר אף הוא שהמילים "לא יקים" מחוברות למילה "לעשות" והן משלימות זו את זו. הוא קובע שהקמת התורה היא השאיפה התמידית לעשות את מצוות התורה ברגע שידך משגת לעשות כן והשמירה התמידית על הרצון העז הזה לקיים ולעשות הוא הקמת התורה :
"ארור אשר לא יקים וגו' לעשות - ...טעם אומרו יקים לעשות, שאם היה אומר אשר לא יקים לבד או אשר לא יעשה לא היתה תקומה לשונאי ישראל כי מי הוא זה שיוכל לקיים את דברי התורה הזאת, ומה גם מי שאין סיפוק בידו לקיים כגון אין לו שדה לקיים מצות התלויות בה או אין לו עבד לקים מצות התלויות בו, לזה אמר לעשות פירוש שאינו בכלל ארור אלא מי שלא יקים עליו לעשות כשתשיג ידו עשות, ולזה לא אמר אשר לא יקים או אשר לא יעשה אלא אשר לא יקים לעשות פירוש יקים בלבו הדברים לעשותם כשתשיג ידו". (שם)
אין מציאות שבה אדם יכול לקיים את התורה כולה או בשל העובדה שיש עדיין מציאות של חטא בעולם או בשל העובדה שיש מצוות ואיסורים שאינם רלוונטיים לכולם : אדם שאין לו שדה, שאינו מלך, כהן או לוי וכיוצא. ולכן, קובע אור החיים שהאמירה החדה של התורה היא כנגד אדם שלא מתכוון בכלל לקיים את המצוות, גם אם ידו משגת. אדם צריך להחזיק בליבו כל העת לקיים את התורה במלואה, אדם צריך כל הזמן לחיות את שאיפתו לעשות כל מצווה שבכוחו וביכולתו לעשות.
הרשב"ם (1080-1160, צרפת) לוקח אותנו למקום אחר וקובע שאמירתה החריפה של התורה היא כנגד אלו שבוחרים בסתר לעשות עבירות, עבירות שאף אחד לא רואה ולא שומע, עבירות שלא פוגעות בהם לכאורה אל מול הציבור, אך הן נוראיות בהשפעתן. כלפי חוץ אנשים אלו מתנהגים בצורה אחת ומנסים לשדר לעולם את צדקותם, אבל בסתר, כאשר אף אחד לא רואה לא רק שהם אינם מקיימים את המצוות, אלא עושים עבירות בסתר. במעט מילים, אך עם משמעות אדירה : "ארור אשר לא יקים - על כל עבירות שבסתר".
הפירוש הזה של הרשב"ם לוקח אותנו לקו מאוד לוחמני ותקיף של מספר מפרשים, כלפי אנשים שפיו וליבם אינם שווים. אנשים שבחוץ מציגים את עצמם כצדיקים גדולים ובסתר, בשקט בלי שאף אחד רואה, הם עושים נזקים עצומים להם ולאחרים ומבצעים חטאים ועברות. את הקו הזה אפשר למצוא אצל רבי דון יצחק אברבנאל (1437-1508, פורטוגל), אשר קורא לאנשים אלו "חנפים":
"וכן כת החנפים שעוסקים בתורה ובמצות משפחה ולחוץ לרמות בני אדם כי הם לא יראו פני שכינה כמו שכתוב:" כי לא לפני חנף יבא". ועליהם אמר: "ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם". רוצה לומר שלא יקים אותם לעשות אותם כי אם להיותם קרדום לחתוך בהם וכסות חטאה לרמות בם את ההמון. והנה הוא כמשגה עור בדרך שראוי שיחרם ויאבד. וכפי זה הדרך היושב ואינו מקיים דברי התורה מעצלה ומרפיון ידים אינו בכלל הארור הזה. כי הנה זה הארור האחרון מיוחד אל מקיים התורה במרמה וחנפות לא זולת זה". (שם).
אדם שכלפי חוץ עושה עצמו עוסק בתורה ובמצוות רק כדי למצוא חן בעיניי אחרים, מתוך מטרה לרמות אחרים, להתחנף לחברה ולסובבים אותו. זה כל כך חמור עד כדי כך שאנשים אלו אינם רואים פני שכינה והתורה מגדירה אותם כ- "ארורים".
את הקו הזה ממשיך בעל "הכתב והקבלה" ( 1785-1865, גרמניה) ביתר שאת ובחריפות :
"לא יקים וגו' לעשות אותם- שפיר אמר רבי יצחק עראמה יש כמה אנשים שמראין עצמן בגלוייהן עוסקים במצות ובתורה, אמנם עיקר כוונתם לעשות מזה כסוי חטאה לרמות בני אדם, שיחשיבום בעלי תורה ואנשי מעשה, למנותם פרנסים על הצבור או להפקיד בידם נכסי היתומים וזולת זה, ואלו הן באמת החנפים אשר לא יראו אל פני השכינה, כי הם שנואים ומאוסים לפניו יתברך. כמו שאמר הכתוב "לא לפניו חנף יבא", ועליהם אמר: "ארור אשר לא יקים דברי התורה הזאת לעשות אותם", כי מי שיקים דבר מדברי התורה חייב שיכוין לעשות אותם בעצם וראשונה, ולא שיראה עצמו עושה מצוה ויהיה הרמאות בה בעצם, כי הנה אז המצוה היא עמל וכעס בעיני המקום, לפי שמאנה בה הבריות". (שם)
לסיום, אחרי שהבנו מה הכוונה של "לא יקים" ואחרי שהבנו עד כמה מדובר בפעולות ארורות ומסוכנות לחברה נסיים את בדברי הגמרא במסכת סוטה, אשר קובעת שאמירה זו חלה קודם כל ובראש ובראשונה על מנהיגי הציבור והעוסקים בצרכיו. הם אלו הראשונים שצריכים להתרחק מלהיות ארורים, עליהם קיימת החובה להקים את התורה, לרומם אותה, להתנהג ביושרה, באמינות, לא בצביעות ולא בחנפות :
"אשר לא יקים - וכי יש תורה נופלת, שמעון בן יקים אומר :זה החזן שהוא עומד רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה בית דין של מטה". (ירושלמי סוטה פ"ז)
בתקופה ההיא הציבור היה המונהג על ידי אנשי בית הכנסת (החזן) ובית הדין הגדול (הסנהדרין, החכמים, בתי הדין השונים). החובה להיות ישרים, אמינים, לא צבועים ולא חנפים היא של כולנו ובראש ובראשונה שלי. אבל החובה הזאת, הקריאה הכל כך חריפה הזאת, האמירה הברורה מופנית ונדרשת קודם כל ממנהיגי הציבור : החזן, אצל בית הדין, בתי המשפט, שרים, נבחרים, מנהיגי הציבור, השופטים וכל מי שבא במגע עם הציבור.
החובה הנוספת אצל מנהיגי ציבור, מעבר להתנהגותם האישית, היא להקים את התורה, לוודא שהתורה היא נחלת הכלל, שהיא מגיעה לכל אחד בעם ישראל, מוחזקת ומקוימת היטב בעם ישראל. זאת לצד חובתם להתנהג באופן ישר, שאינו צבוע ואינו חנפני.
שנזכה להתרחק מהגדרות אלו ולהעצים את התורה ואת עצם קיומה.
שבת שלום.