עם יד הלב, כמה פעמים ניסנו להיות מי שאנחנו לא, כמה פעמים ניסנו להיות מישהו אחר בהתנהגותנו ובדרכנו, גם אם לא היו לנו את התכונות הדומות ? ואם לא נדבר על עצמנו, כמה פעמים ניסינו לגרום לילדנו להיות ולהידמות לאנשים אחרים כאשר התכונות שלהם הם הפוכות לגמרי ובכך רק גרמנו להם עוול ותסכול גדול מאוד.  רק מהכרות של המקרים שאני חוותי, אין לי ספק שבסופו של דבר הדרך היותר מוצלחת הייתה לקחת את התכונות הידועות והקיימות אצלנו, להכיר בהן ובאמצעותן להתקדם.

פרשת "כי תצא" אותה נקרא השבת עוסקת בעניינים יסודיים לקיומה של חברה מתוקנת ובריאה והיא הפרשה שמכילה הכי הרבה מצוות (27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה). בין היתר עוסקת הפרשה באיסורי "כלאים", איסורים הנוגעים בשלוש רבדים שונים - כלאי הכרם, כלאי בהמות, וכלאי בגדים :

"לֹא-תִזְרַע כַּרְמְךָ, כִּלְאָיִם:  פֶּן-תִּקְדַּשׁ, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". (במדבר כב, ט-יא)

מה זה בכלל כלאים ? ובמה ראתה התורה לצוות את בני ישראל לדורות באיסור שלכאורה נראה שולי, מה היסודות שאפשר ללמוד מאיסורים אלו ?

בפשט של הדברים, המשמעות של איסור כלאים, היא איסור לערבב בין מינים שונים שלא שייכים זה לזה, כמו שמתרגם אונקלוס הגר (35-120 לספירה) : "לָא תִזְרַע כַּרְמָךְ עֵרוּבִין דִּילְמָא תִסְתָּאַב דִּמְעַת זַרְעָא דִּי תִזְרַע וַעֲלָלַת כַּרְמָא". (דברים כב, ט).

ומה לא בסדר בלערבב מין שלא במינו ?

רש"י (1040-1105) רואה בציווי הכלאים השונים סוג של "חוק" ללא הסבר וללא טעם ברור והוא כותב את הדברים במקום שבו לראשונה התורה ציוותה על הכלאים בפרשת ויקרא :

"את חקתי תשמרו" - וְאֵלּוּ הֵן: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם וְגוֹ'; חֻקִּים אֵלּוּ גְזֵרַת מֶלֶךְ שֶׁאֵין טַעַם לַדָּבָר". (ויקרא יט, יט)

הרמב"ן (1194-1270, ספרד ועכו) חולק על דברי רש"י ומלמד אותנו את היסוד הגדול מאוד שאפשר ללמוד מאיסור כלאים, עקרון יסודי ועמוק :  

"את חקותי תשמרו - ...והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם וצוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם....והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו.... והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים ...ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית". (ויקרא יט, יט)

יצירת "כלאים" על ידי האדם עלולה להביא את האדם למחשבה שהוא "אלוקים", עלולה לגרום לאדם להסתובב עם תווית שהוא הוא "בורא העולם". יצירת "כלאים" תביא את האדם לגאווה אין סופית שלא ראויה להתקיים. איסור כלאים מגיע כדי להזכיר לנו כל הזמן לשמור על צניעות, להבין את מקומנו בעולם הבריאה העצום הזה ואת היותנו נבראים ולא בוראים. בשולי הדברים, מדהים לראות שכאשר האדם התערב במלאכת הבריאה והביא לעולם את הפרד, אין בייצור זה כוח תולדה והמשכיות הזרע.

אבל יש עוד דבר יסודי נוסף שלומדים מאיסור הכלאים. יסוד שאני סבור שהחברה שלנו "חוטאת" בו כל יום מחדש ובכל יום בעוצמות הולכות ומתגברות וחובה על כולנו להבין אותו ולתקן אותו. למה אסור לתת לחמור ולשור לעבוד ביחד, שניהם הרי בהמות משא ועבודה ?

רבי אברהם אבן עזרא (1089-1167, ספרד) מסביר שהכוחות שנתן הקב"ה לחמור ולשור הם כוחות שונים לחלוטין ולכן אי אפשר לקשור אותם ביחד למחרשה או לעגלה ולצפות מהם שהם יעמדו במשימה באותו קצב :

"לא תחרוש בשור ובחמור"-  דבק עם הזריעה והשם חמל על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור, ובעבור הזריעה אמר שעטנז...". (דברים כב, י').

רבי חזקיה בן מנוח, בעל פירוש "חזקוני", נותן עוד שתי סיבות מדוע אסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו :

"לא תחרש בשור ובחמור" - שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. ד״‎א לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. ד״‎א רחמיו של הקב״‎ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור". (דברים כב, י').

לשור כוחות ותכונות משלו, לחמור כוחות ותכונות משלו – אי אפשר לשפוט אותם על אותה סקלה של דרישות, אי אפשר לתת להם משימה עם אותה רמת מורכבות או קושי ולצפות ששניהם יהיו באותו קצב, פשוט אי אפשר. צריך להבין מצד אחד יש "חמור" עם תכונותיו וכוחותיו ומצד שני יש "שור" עם תכונותיו וכוחותיו. זה לא אותו דבר ואי אפשר להתייחס אליהם אותו דבר.  

נסיים בדבריו של בעל ספר החינוך, אשר מסביר את שורש האיסור והוא מנתח את זה בצורה כל כך מתוקה ומסביר את הרלוונטיות של הנושא לבני האדם עצמם :

"ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר, כי מטעמי מצוה זו, עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה. וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה.... וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם". (מצווה תק"נ, ספר החינוך)

לכל אדם הכוחות שלו, לכל אדם יש את יכולותיו ותכונותיו. חובה עלינו להתייחס לכל אחד על פי מי שהוא ולא על פי מי שהיינו רוצים שהוא יהיה. גם אם נרצה שחמור יהפוך להיות שור, זה כנראה לא יכול להתרחש בעולם המציאותי בו אנו חיים. אנחנו לא יכולים לצפות מאדם לעשות פעולות שהן מנוגדות לטבעו, רחוקים מתכונותיו ומשונות מהתנהגותו. אנחנו כן יכולים וזאת חובתנו להפוך את החמור, לחמור הכי טוב שיש ואת השור לשור הכי חזק שיש.

הדבר המעניין הוא שעל פי הרמב"ם, בגד האבנט אשר שימש את הכוהנים בעבודתם  בבית המקדש היה בגד "שעטנז" שכן הוא היה עשוי מצמר וחוט פשתים. אותי זה מלמד דבר אחד מאוד ברור, יכול מאוד להיות שיש מציאות גבוהה, אלוקית ואידיאת שבה ניתן יהיה לחבר בין צמר לפשתים, גם אם מדובר בחוט אחד, אבל בכדי שיהיה בכוחנו לחבר את הכוחות השונים האלו עלינו להכיר קודם כל בכל אחד מהם בנפרד. בכדי שנוכל לחבר בין הכוחות הטמונים ב-"שור" וב-"חמור", ב-"פשתן" וב-"צמר" עלינו לקבל את העובדה שיש כאלו שהם בבחינת כוחות של "שור" ויש כוחות של "חמור" – לא כולם "שוורים" ולא כולם בבחינת "חמורים".

לא כולם אותו דבר, כל אחד עם הכוחות שלו, עם היכולות שלו ועד שלא נדע לדאוג ולראות את כל אחד מהאנשים בפני עצמו, להתנהג איתו על פי יכולותיו ותכונותיו הטבעיות ולא נכפה על האחר להיות מה שהוא לא ולא ננסה לחנך אותו לעולמנו שהוא שונה בתכלית מעולמו, רק אז  נוכל קודם כל להעצים כל אחד ואחד ואח"כ גם אולי לזכות לחבר את הכוחות הללו.

שנזכה. שבת שלום.