בפני ההיסטוריון עומד טקסט חסר קונטקסט, חסר הקשר היסטורי לימי חיבורו. המתודה המחקרית דורשת להתעלם מפרשנויות מאוחרות ולבדוק את הקוראן במנותק מן התאולוגיה. כהנחת עבודה אפשר להעריך שהטקסט נכתב בארמית-סורית או ביוונית ותורגם לערבית. אכלוסו של הטקסט בדמויות מקראיות יכול להוביל להשערה שמדובר בפרפרזה על סיפורי המקרא, דוגמת מגילות הפשרים ממדבר יהודה. אבל, נוכחותם הבולטת של מריה וישוע להם מוקדשות סורות שלמות תוביל בהכרח למסקנה שמדובר ביצירה נוצרית, חוץ קנונית. מחקר מעמיק יותר יבחין בעובדה שדמויות ישוע ומריה תואמות יצירות חוץ קנוניות נפוצות בקהילות משיחיות בקדמת אסיה. הכוונה לבשורה על פי יעקב אחי ישוע, לבשורה הגנוזה על פי מַתִי ולבשורה על פי בר-נבא. עליהם אפשר להוסיף את זיקת קהילות אלה לספר ההתגלות, לזרם המוֹנוֹפיזיסם בדבר מהות דמותו האנושית של ישוע ולזרם הדֹוקֵטיזם המעמיד בספק את מות ישוע בצליבה.

טקסט הקוראן לא מספק להיסטוריון רמזים לשאלה מי כתב אותו ומתי. אירועים היסטוריים ממשיים אינם מופיעים בו. אפשר להבחין בקיומה של האימפריה הביזנטית רק אם נתאמץ לחפש רמזים. האימפריה הפרסית־ססאנית והממלכות הנבטיות־ערביות לא מוזכרות כלל, ואפילו הממלכות היהודיות והנוצריות שהתקיימו זמן רב בדרום־ערב אינן מוזכרות. למעשה עומד לפני ההיסטוריון טקסט חסר קונטקסט.