מדינה פלסטינית – השגת או הסגת שלום ויציבות?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
פתרון שתי המדינות
"הנשיא ביידן הדגיש את מחויבותו העמוקה לפתרון שתי המדינות כנתיב הטוב ביותר להשגת פתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני." "מזכיר המדינה אנטוני בלינקן אמר שוושינגטון תומכת בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני."
האם מדינה פלסטינית תקדם את – או תחריף את – הסכסוך הפלסטיני?
האם מדינה פלסטינית תגביר - או תדרדר - את יציבות המזרח התיכון?
האם מדינה פלסטינית תסייע ל- או תפגע ב- הרחבת מעגל השלום ישראל-ערב?
האם מדינה פלסטינית תתרום ל- או תסיג את – אינטרס ארה"ב?
תפישת "שתי המדינות" מבוססת על ההנחות הבאות:
*הסוגייה הפלסטינית מרכזית בהוויה הבינערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי;
*שטחים-תמורת-שלום הוא תנאי לפתרון הסכסוך הפלסטיני, המחייב נסיגה מיו"ש ומזרח ירושלים (בנוסף לחבילה נדיבה של סיוע פיננסי בינלאומי), וכך יעקור את הגורם להקצנה/טרור הפלסטינים;
*מדינה פלסטינית תדבק בדו-קיום בשלום עם ישראל (קבוע ולא טקטי) ולא תהיה מדינה פורעת-חוק.
האם הנחות אלו תואמות או סותרות את ההתנהלות הפלסטינית?
שטיח אדום מערבי לעומת מרבד מרוט ערבי
מעצבי-מדיניות מערביים מתמקדים בדיפלומטיה פלסטינית, מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של שטיח אדום, מתמכרים להערכות על התנהלות עתידית של הפלסטינים – וממעיטים במשקל התנהלות פלסטינית בעבר ובהווה - מחזרים אחר הפלסטינים, ולוחצים על ישראל.
לעומתם, מעצבי-מדיניות ערביים, הם מונחי-היסטוריה (לא שוכחים ולא סולחים), מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית בעבר ובהווה, ולכן מעניקים לפלסטינים קבלות-פנים של מרבד מרוט. ההתנהלות הפלסטינית הביאה את מדינות ערב למסקנה שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורות המזה"ת, בעוד ישראל מצטיירת כבעלת-ברית יעילה מול איומים משותפים כגון איראן ו"האחים המוסלמים". מכאן, הידוק הקשרים הביטחוניים והאזרחיים עם ישראל, והימנעות שיטתית מהפעלת שריר צבאי (או שריר פיננסי משמעותי) למען הפלסטינים.
לכן, אף מלחמה ערבית בישראל לא פרצה עקב – או עבור – הפלסטינים, ואף מדינה ערבית לא התערבה בעימותים הצבאיים בין ישראל לבין ארגוני טרור פלסטינים (של"ג, אינתיפאדה ראשונה ושנייה, 4 מלחמות עזה).
התנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי הפכה אותם – בעיני הערבים – לאב-טיפוס של חתרנות, טרור וכפיות-תודה. לדוגמא, בשנות ה-50' וה-60' היכה הטרור הפלסטיני במצרים וסוריה; ב-1970 הביאו הפלסטינים למלחמת אזרחים בירדן במאמץ להפיל את השלטון ההאשמי; בשנות ה-70' ותחילת ה-80' דרסו הפלסטינים את דרום לבנון, ניסו להשתלט על בירות והחמירו סדרה של מלחמות אזרחים; וב-1990 השתתפו גדודי אש"פ בפלישת עיראק לכווית שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של כ-400,000 פלסטינים מקורבי אש"פ. לכן, עם שחרור כווית במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), גורשו כמעט כל הפלסטינים.
ללא קשר למלל האוהב המורעף על הפלסטינים על ידי השלטון ההאשמי (על מילים אין משלמים מכס...), כוחות הביטחון הירדנים מעריכים שמדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי מזרחית לנהר, תגרום לתגובות-שרשרת הרסניות דרומית לירדן בסעודיה ושאר המדינות הפרו-אמריקאיות בחצי האי ערב, ותפגע קשות באספקת ומחירי הנפט ובמלחמה בטרור האסלאמי האזורי והעולמי.
מנהיגי ערב גם ערים לקירבה השיטתית של הפלסטינים לישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, ארגוני טרור ברחבי העולם, שלטון האייתולות, צפון קוריאה, קובה, ונצואלה, וכו'.
שטחים-תמורת-שלום או שטחים-תמורת-טרור?
הסכם אוסלו (1993) העניק לאש"פ דריסת-רגל מערבית לירדן וסמכויות שלטון חסרות-תקדים שלא הוענקו לפלסטינים ע"י ירדן ומצרים, כאשר מדינות אלו שלטו ביו"ש ועזה (1967-1949).
ההסכם סלל דרך להקמת מדינה פלסטינית בהנחה שהפלסטינים יקבלו על עצמם דו-קיום בשלום עם המדינה היהודית. אבל (כצפוי), העברת מפקדות אש"פ ועשרות אלפי טרוריסטים מתוניסיה, סודן, תימן ולבנון לרכסי ההרים ביו"ש, מזרח ירושלים ועזה הביא לשטחים-תמורת-טרור, שטחים-תמורת-חינוך לשנאה ולא שטחים-תמורת-שלום.
גם השלמת השליטה הפלסטינית ברצועת עזה ב-2005 על ידי עקירת כל הישובים היהודים והפקרת "ציר פילדלפי" הביאה (כצפוי) להסלמה חסרת-תקדים של הטרור הפלסטיני, כולל ארבע מלחמות (2009/2008, 2012, 2014, 2021) ועוד היד נטויה....
מוקדם יותר, בנובמבר 1947 אישרה עצרת האו"מ את החלטת החלוקה (הבלתי-מחייבת), תוך הפרת סעיף 80 פרק 12 למגילת היסוד של האו"מ (מ-1945), שקבע את המשך התוקף של החלטות חבר הלאומים, כולל הענקת השטח מערבית לירדן למדינה יהודית. התושבים הערבים, יחד עם מדינות ערב השכנות, התנגדו להחלטת החלוקה ופתחו במלחמה להשמדת המדינה היהודית.
ביולי 1937 המליצה "ועדת פיל" הבריטית לצמצם את גודל המדינה היהודית ל-18% מהשטח מערבית לירדן, ולהעניק 75% לערבים. ההמלצה נדחתה ע"י הערבים שהחריפו את הטרור האנטי-יהודי.
החזון הפלסטיני משתקף במערכת החינוך
למרות מערכת השלום הדיפלומטית של הפלסטינים המרשימה חוגים נרחבים בישראל ובמערב, הביטוי המציאותי והאמין ביותר של תפישת העולם, ערכים וחזון של הפלסטינים מוקרן על ידי מערכת החינוך שהקים מחמוד עבאס ב-1993, והפכה לחממה היעילה ביותר לטיפוח שנאה וטרור אנטי -שראלים ואנטישמים.
ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית (2021-2020) מדגישים התנגדות לדו-קיום בשלום עם ישראל, אנטישמיות, שלילת אנושיות המדינה היהודית והשורשים היהודים בארץ ישראל, הסתה לטרור מתאבדים ו"מלחמת קודש בשרות אללה" בישראל, האדרת נשים-מתאבדות, והפצת מפות גיאוגרפיות של פלסטין הערבית מנהר הירדן ועד הים התיכון. "מיין קאמפ" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" פופולרים בשטחי הרשות הפלסטינית.
דו-קיום בשלום עם ישראל?
ב-13 לספטמבר 1993, לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, אמר ערפאת לטלויזיה הירדנית שההסכם זמני ומהווה הפסקת-אש בהתאם ל"תורת השלבים" של אש"פ מ-1974, המאפשרת הקמת ישות פלסטינית בכל שטח של פלסטין כצעד לחיסול הישות הציונית ו"לשחרור כל פלסטין". מחמוד עבאס וערפאת הדגישו את מרכזיות "תכנית השלבים" כמכשיר למימוש החזון הפלסטיני. הם שאבו השראה מהסכם חודיבייה שנחתם על ידי מוחמד עם שבט קורייש במכה, הופר במתקפה צבאית לאחר שדרוג השריר הצבאי של מוחמד, והוביל לכיבוש מכה ולקידום חזון השתלטות האסלאם על העולם.
הסכם חודיבייה הפך לציר מרכזי בהתייחסות האסלאם ל"כופרים", כולל גיבוש "הסכמי שלום" המהווים "הפסקת אש" ולא "שלום סופי" – שלב בניצחון על "הכופרים".
החזון הפלסטיני נחקק בתודעה הפלסטינית באמצעות מסמכי היסוד של פתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967 – תוך הדגשת היעד האסטרטגי של שחרור פלסטין, שאינו מתמקד בגודלה – אלא בשלילת קיומה – של הישות היהודית "הכופרת והבלתי לגיטימית" באזור המיועד רק לריבונות אסלאמית.
הסוגייה הפלסטינית והרחבת מעגל השלום ישראל-ערב
מעצבי מדיניות מערביים וישראלים המתמקדים בסוגייה הפלסטינית הציגו אין-ספור יוזמות שלום שכולן התרסקו אל צוקי המציאות המזרח תיכונית.
אבל, ישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן בגלל שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, נמנעו מניפוח מלאכותי של משקל הפלסטינים, ובכך נמנעו ממלכודת הוטו הפלסטיני. הסכמי השלום מתמקדים באינטרסים של מדינות ערב, ולא משתעבדים לחזון הפלסטיני.
לסיכום
העובדות לעיל מבהירות שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזרח התיכון, תקצין טרור ומלחמות, תחמיר את אי-יציבות האזור, תחמיר את הסכסוך הפלסטיני, תפגע בסיכוי להרחבת תהליך השלום ישראל-ערב, תכרסם באינטרס ארה"ב ותקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב.
נסיגת ישראל ל"מותניים הצרות" (14 ק"מ מנתניה לטול כרם) הנשלטות על ידי הרכסים של יו"ש, תפגע קשות בכח ההרתעה של ישראל, תעודד טרור ומלחמה, תהפוך את ישראל ממכפלן-עוצמה ונכס אסטרטגי עבור ארה"ב ובעלות-בריתה הערביות לנטל אסטרטגי התלוי לקיומו בכח ההרתעה האמריקאי.
