לאורך כל שנותיי כמנהל בשירות הציבורי, היה קושי גדול להחזיק יחידות או ארגונים באופן שוטף ומתמיד בחיבור לחזון ולדרך. לא פעם אחת, הייתי מקבל "אותות" מעובדים בכירים יותר ובכירים פחות, "אותות" מעשיים כמו תלונות על גובה הדרגה (כאילו שזה תלוי בי...), תלונות על תנאי העסקה במשרד וכיוצא. גם כאשר התלונות היו נכונות ולפעמים אפילו מוצדקות, תמיד אחרי בירור עומק של הדברים גילנו ביחד שהם יושבים על מחסור בהבנת המשימה הגדולה יותר.
לא פעם אחת, אחרי שיחה כזו עם מנהלים או עובדים, בקבוצה או בפרטני, הלהבות של הדרישות או הטענות היו מצטמצמות עד כדי נעלמות, כאשר הצלחנו ביחד להתחבר לתמונה הגדולה יותר, למשימה שעמדה לנגד עיננו, להסתכלות גבוה יותר.
בפרשת "בהעלותך" אשר נקרא השבת אנו נחשפים למערכת היחסים המורכבת בין דור המדבר אשר יצא ממצרים לבין הקב"ה והנהגתו של משה רבנו. מצד אחד עם רב אשר ראה את הניסים הגדולים במצרים ועל ים סוף, אנשים שהיו במעמד הר סיני ושמעו את הקב"ה מדבר ומצד שני ניסיונות אין סופיים לקב"ה במדבר בפרקי זמן מאוד מאוד קצרים. הרמב"ם (1138-1204, ספרד, מרוקו ומצרים) מונה עשרה ניסיונות שניסו בני ישראל את הקב"ה במדבר, שנים מהם בפרשתנו :
"אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כולם דברי הכתוב הם... והח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמרו התאוננים והוא אמרו ויהי העם כמתאוננים. והט' בקברות התאוה בבקשם הבשר אמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה..." (רמב"ם, משנה אבות ה', ד)
בחציה השני של הפרשה מפרטת התורה את שני הניסיונות שעליהם כותב הרמב"ם. שניהם יושבים על אותו שורש פורענות, כפי שנעמוד בהמשך, כך מתואר הניסיון התשיעי שבו מבקשים בני ישראל בשר מהקב"ה:
"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.... וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ..... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף ה' מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי....מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה: כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. וְאֶל-הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר, וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר--כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם". (במדבר יא, ד-יח)
מה ביקשו באמת בני ישראל, הייתכן שכל היום היו עסוקים באוכל שלהם ? ומדוע דווקא כאן, בניסיון התשיעי, משה רבנו אומר לקב"ה, אני לא מסוגל לבד לשאת את העם הזה ? ואיך הפתרון של הקב"ה להאציל מרוחו לשבעים זקנים נותן מענה לדרישת הבשר של בני ישראל ? ומדוע הקב"ה מצווה את בני ישראל להתקדש לפני אכילת הבשר ?
המדרש מלמד אותנו שלבני ישראל היה מקנה רב ועצום. מדובר בכתובים מפורשים המופיעים הן ביציאה ממצרים והן סמוך לכניסה לארץ. על שבטי ראובן, גד וחצי מנשה כתוב שהיה להם מקנה רב ולכן ביקשו לשבת בעבר הירדן המזרחית, כך שבשר לאכול לא הייתה הבעיה. המדרש מסיק שהייתה בעיה עקרונית אחרת לבני ישראל והבשר היה רק העלילה. בני ישראל ביקשו לקרוא תיגר על הקב"ה :
"ויאמרו מי יאכילנו בשר - וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים ? והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר. יכול אכלום במדבר ? והלא בכניסתן לארץ הוא אומר: ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן. אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום. (במדבר ספרי יא, ד)
בעל הכתב והקבלה, ר' יעקב צבי מקלנבורג (1785-1865, פולין) ממשיך ומסביר שבני ישראל ביקשו לבדוק את מגבלות הכוח של הקב"ה, הם ביקשו לנסות את יכולותיו. לא הספיק להם מה שהם ראו במעמדות השונים שבהם הם זכו להיות :
"וטעם "התאוו תאוה" – הגבילו גדר וגבול בו יתברך, לאמור: "זה יש ביכולתו לעשות וזה – לא", ייחסו לו גבול עד כמה כוחו מתפשט. לכן סתם הכתוב ולא פירש "התאוו תאוות בשר" כמבואר אחרי זה, כי רצה לכלול בלשון "התאוו תאווה" גם המרי הגדול שהיה בליבם עליו יתברך. לכן אמרו רבותינו בספרי על (כ"ג) "היד ה' תקצר": אינם מבקשים אלא עלילה, יאמרו: קצרה יד ה' ואין בו כוח לתת לנו שאלתנו". (הכתב והקבלה, במדבר יא, ד)
בפתיחה לפרק שלנו מסביר הרש"ר הירש (1808-1888, גרמניה) את המצב הרוחני ששרר בעם ישראל ואת הפער העצום בין התחושה של משה רבנו לבין תחושתו של העם ואולי זאת הסיטואציה שגרמה למשה לומר לקב"ה – איני יכול יותר לבד, זה לא הולך :
"משה קיבל בשמחה את הנהגת ה', והיה מוכן ללכת אחריו במדבר ובישימון מעתה ועד עולם. הוא ביטל את רצונו לרצון ה' בהתמסרות גמורה וחסרת פניות, ובכך הראה את הרוח ואת השקפת החיים שהיו צריכות להיות נחלת כל בני העם. אולם העם היה רחוק עדיין משלמות רוחנית ומוסרית כזאת. העם, בניגוד למשה, היה "כמתאננים"! .... הם ראו את עצמם כאילו כבר מתו, וכביכול התאבלו על עצמם. ענן ה' מעליהם וארון ברית ה' הנוסע לפניהם גרמו להם להרגיש מנותקים משאר העולם, מתופעותיו וממצבי החיים השונים שבו. הקשר המיוחד עם ה', הימצאות משכן ה' בקרבם, הייעוד האלוקי שהיו הולכים לקראתו – כל זה היה חסר ערך בעיניהם ולא נראה להם כתמורה ראויה. הם לא הרגישו שזכו בדרך חיים נעלה ומאושרת יותר; אלא חשו כאילו נתנו אותם בארון מתים, והתאבלו על עצמם". (הרש"ר הירש, במדבר יא, א)
משה מבין שמדובר במלחמה רוחנית, הוא מרגיש שעם ישראל למרות כל מה שראה וחווה, למרות המראות הגדולים והניסים העצומים, לא מתחבר למציאות האלוקית הזאת. אולי דווקא בגלל שדור המדבר הגיע ממציאות כל כך גשמית, ארצית וחומרית במצרים – מציאות בלתי נסבלת של חומר וגסות הרוח – אולי בשל כך לא מצליחים בני ישראל להיות במעמד רוחני ומוסרי אל מול הקב"ה, אותו מקום שמבקש משה רבנו. משה מבקש מהקב"ה סיוע והקב"ה מאציל מרוחו על שבעים זקני ישראל שיסייעו למשה לחבר את העם למציאות הקב"ה בעולם.
מרבית הפרשנים ובהם רש"י מסבירים את הציווי "התקדשו למחר", כציווי להתכונן לפורענות שעתידה להגיע אליכם בעקבות כך : " הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לְפֻרְעָנוּת" (רש"י, במדבר יא, יח). אם ממשיכים את הקו עליו דיברנו, ברור כעת מדוע הקב"ה מצווה את משה להגיד לעם ישראל "להתקדש למחר" לקראת קבלת הבשר. הקב"ה מבקש מעם ישראל, תקבלו בשר אבל תעשו את זה בקדושה. תאכלו בשר, אבל תהיו במעמד רוחני ומוסרי ראוי. תאכלו בשר, אבל גם תחזרו בתשובה. אל תאכלו את הבשר מתוך תאווה גשמית נטו. מסביר "אור החיים" הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) שתכלית הציווי "התקדשו למחר", היא קחו זמן לשוב בתשובה :
"התקדשו למחר - טעם שלא נתן עד מחר לפי דבריהם ז''ל שדרשו בתיבת התקדשו וזה לשונם הזמינו עצמכם לפורענות עד כאן. לזה לא רצה ה' לתת להם תכף ומיד עד שהודיעם כי פורענות הוא נותן להם בנתינת הבשר והתרה בהם והאריך להם זמן ואמר עד למחר ובזה יהיה להם הלילה לחשבון הנפש אולי ישובו בתשובה וינחם ה' על הרעה כי לא יחפוץ ה' להשחית עמו". (אור החיים על במדבר יא, יח)
אני מבקש לסיים בדבריו המדויקים והמתוקים של הרב אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב (1914-2007, א"י) אשר מלמד אותנו שההתגלות בפערים הגשמיים שלנו בעולם, התאוות וההתנהגויות החומריות שלנו – מגיעות ממקום אחד - ממחסור עצום ברוח :
"טענה על חוסר גשמיות, נובעת ביסודה מריקנות רוחנית, ועל כן בשעה שיתמנו הסנהדרין, כאלו שיזכו שתנוח עליהם הרוח אשר עליך, הם הם יהיו התשובה ומרפא היסודי והשורשי. אולם כרגע שהעם מרגיש שחסר לו הבשר, ינתן להם גם מחסורם זה, אולם בנתינת הבשר אין מזור אמיתי לחסרונו, התשובה האמיתית היא, אספה לי שבעים איש, תוספת ברוחניות, תוספת במרביצי תורה ורבנים בעלי רוח.... ומפרשה זו למדנו, כי הרפואה הנכונה והאמיתי לכל מדוי ישראל, היא התועלת הרוחנית, האדרת והגברת צדדיה הרוחניים של האומה, ע"י מרביצי תורה, אשר שכינה עימהם, ומכוחם יקבל כל אחד את כוחו בעבודת ד' אל מול כל הניסיונות המתקרבים ע"י האספסוף. וה' יזכנו להיות ממזכי הרבים ומפיצי תורתנו הקדושה". (הרב אברהם שפירא זצ"ל, שיחות, סיוון תשס"ז)
לביטויים מעשיים בחיינו, יש מאחורה סיבות אמוניות, רוחניות ויסודיות יותר. המענה לסוגיות הגשמיות, הן הגברת האמונה והרוח. פשוט לקב"ה שטיפול שורש במצב הוא לא הבאת עוד בשר, אלא קודם כל הגברת הרוח האדירה לעם ישראל, הגברת התורה והבנת הדרך. לא עוד מקנה וצאן, אלא הגברת הצדיקים, המעשים הטובים ודרך ה' בעולם. זה המזור האמיתי של האומה הישראלית בכל אחד משלבי חייה. צריך לחזק, את רוחה הטהורה והאותנטית של האומה הישראלית וממילא התלונות הגשמיות תעלמנה או לפחות תופחתנה.
אז כמו היום, העצמת רוחה וכוחה של האומה הישראלית נכונה בכל דור ודור ובטח בדורנו שקיים בו בלבול גדול בצדקת הדרך של עם ישראל ויש מי שמנסים לקעקע ת המציאות הזאת כל הזמן. גם כאן, הפתרון הוא לא הוספת גשמיות, אלא הגברת האמונה בצדקת הדרך, הגברת הרוח הישראלית, הרמת הדגל למרומים, הגברת התורה וחיזוקה של האומה הישראלית בדרכה הנצחית שהייתה מאז ומעולם.