בס"ד
יש רגעים שלא שוכחים וזוכים לקחת אותם לאורך כל הדרך. אחד מהדוברים של אישיות פוליטית מוכרת, סיפר לי פעם שלפני כל ראיון רדיו או טלוויזיה הוא חייב לוודא אל מול המערכת שכשאר פונים לאותה אישיות צריך לכלול את כל תארי הכבוד השייכים בו. שר ה...., בעל תואר ...., בעבר שימש כ... וכיוצא. הוא היה מאוד מובך מזה בכל פעם מחדש שהוא נדרש לכך, אבל לא הייתה לו ברירה.
לא כל כך הבנתי את החוסר ברירה, עד שהתוודעתי לראשונה בעצמי למצב זה. מצאתי את עצמי, לצערי לא פעם ולא פעמיים, כחלק מתהליך של הפקת אירוע או השקה כזו או אחרת, בתוך ישיבה של למעלה משעה, כדי להבהיר למעצבים מה גודל הפונט המתבקש במודעות ואלו תארים יהיו לפני ואלו יהיו אחרי. ממש הזכיר לי את הסצנה מסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", שכשאר רצו להציג את המלכה היו הולכים איתה כמה דורות אחורה בתיאורה: "משחררת העבדים, הבלתי נשרפת, מלכת מירין, מלכת האנדאלים והרויאנר והאנשים הראשונים, חאליסי מלכת ערבות העשב העצומות והים הדות'ראקי, מנתצת השלשלאות ואם הדרקונים".
פרשת "נשא" אשר נקרא השבת היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה ובין היתר היא מכילה את תיאור הקורבנות שהביאו נשיאי ישראל בעת חנוכת המשכן. שנים עשר נשיאים של שנים עשר השבטים, מלבד שבט לוי, הקריבו בכל יום את קרבנם. המקריב הראשון היה נשיא שבט יהודה :
"וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ: נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן—לְמִנְחָה.... כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב". (במדבר ח, יב-יז).
נחשון בן עמינדב הוא נשיא שבט יהודה והוא היחיד מבין הנשיאים שהתואר נשיא לא מוזכר בו. בכל שאר השבטים כתוב לאחר השם של הנשיא, את התואר, כך למשל כתוב בשבט יששכר : "נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר--נְשִׂיא, יִשָּׂשכָר". מדוע אצל נחשון אין הדבר כך ?
המפרשים לומדים זוויות שונות, לעיתים זוויות סותרות אך מרתקות. כל אחת מהן מלמדת אותנו זווית אחרת וחשובה לחיים. המהר"ל מפראג (1520-1609, צ'כיה) מסביר שבחירתו של נחשון להיות המקריב הראשון, לא נבעה מעוצמתו וכוחו של נחשון עצמו, אלא מכוח היותו ראש לשבט יהודה. לכן, בחרה התורה להוריד את המילה נשיא, דווקא מהנשיא שהקריב ראשון, וזאת כדי לומר לו - הכוח שלך הוא לא מעצם נשיאותך של נחשון לא הייתה מכוח עצמו :
"... ויראה לומר, שבא הכתוב לומר שזכה לגדולה הנשיא הזה להקריב ראשון לא מצד עצמו, דמצד עצמו בודאי הכל שוים – כל הנשיאים, אלא מפני המטה, שהיה למטה יהודה, שראוי אליו שיהיה המטה הזה ראשונה. ולפיכך קאמר "ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה", כלומר בשביל שהוא למטה יהודה, והוא טפל אצל השבט, לא השבט [טפל] אצלו. ומזה הטעם לא הזכיר "נשיא" בו, שלא תאמר שהוא היה העיקר, אלא אדרבה, שבטו היה עיקר". (גור אריה על במדבר ז׳, יב).
במילותיו המדהימות והמרתקות של המהר"ל - אתה טפל לשבטך, אתה טפל למי ששלח אותך. תבין ותפנים. אתה לא נשיא, ללא השבט. הם העיקר ואתה טפל להם. אם רק מנהיגנו, מכל רחבי הקשת הפוליטית ולאורך כל השנים, ואם בעלי תפקידים ציבוריים בכירים היו מרגישים וחשים שהם עצמם טפלים לעם, שהם טפלים למשימה הלאומית עליה הם מופקדים, היינו במקום אחר. אם רק כל שליח ציבור היה מפנים שהוא לא המרכז, שמקור כוחם הוא לא "עוצם ידם", אלא האומה הישראלית, כנראה שהיינו מקבלים מנהיגות ראויה וטובה יותר לעם ישראל ושליחים נאמנים יותר.
רבי יעקב בר אשר (1269-1343, ספרד) מסביר שנחשון הוא חלק משושלת שלאורך כל דרכה מקטינה את עצמה, ה- DNA שלו הוא הקטנת עצמו ולכן התורה הוקידה את התואר נשיא ממנו, כיאה לשושלת. כך עשה יהודה כאשר עמד מול יוסף וכך עשה בהמשך דוד המלך. השלת התואר נשיא, היא דבר טבעי ליהודה :
"נחשון בן עמינדב למטה יהודה - בכולן כתיב נשיא לבד מביהודה כי למד אותו להקטין את עצמו כדכתיב ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וכן בדוד דוד הוא הקטן". (הטור הארוך, במדבר ז׳, יב).
אין לי ספק כי רק בשל הקטנתם הטבעית, זכו למלוכה ולגדולה לעולמי עולמים.
בעל העמק דבר, הנצי"ב מוולוזין (1816-1893, פולין) מסביר כיוון אחר לגמרי. באותו היום שהקריב נחשון בן עמינדב שני הבנים של אחותו, נדב ואביהו – בניו של אהרון, מתו במשכן. ההסרה של תואר נשיא משמו, באה ללמד אותנו שבניגוד לנשיאים אחרים אשר ביום הקרבתם הראו את שרירותם וכבודם ביום הזה, לנחשון היה קשה לשמוח שמחה טבעית. הוא שמח אך ורק את השמחה שהייתה מחויבת מצד חנוכת המשכן, רק את שמחת המצווה :
"נחשון בן עמינדב למטה יהודה - לא כתיב נשיא כמו בכל השבטים ....ואולי משום שכל נשיא הראה נשיאותו ושררותו ביום שמחת מצוה שלו. מה שאין כן נחשון היה ביום מר של מות נדב ואביהו, בני אחותו אלישבע. ולא נהג אלא שמחת מצוה לחוד". (העמק דבר על במדבר ז׳, יב)
בעל החזקוני (1250-1310, צרפת) מסביר בהפוך על הפוך דבר נפלא. מי שראוי להיקרא נשיא הם אלו שהסכימו "להשפיל" את עצמם ולא להיות המקריבים הראשונים. נחשון הקריב ראשון, פעולה שיש בה כדי להביא אותו לידי גאווה, לכן התורה מסירה ממנו את התואר נשיא, כדי שלא יתגאה יתר על המידה, כדי שיידע שהוא שווה בין שווים, שלא יתגאה :
"נחשון בן עמינדב לא נקרא כאן נשיא כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו". (חזקוני, במדבר ז׳, יב)
הרב יצחק קארו (1458-1535, ספרד וירושלים), דודו ורבו של ר' יוסף קארו, מלמד אותנו בפירושו שככל שאדם הוא גדול יותר, ככל שאדם מחזיק בתפקיד גדול יותר, ככל שאדם מנהיג גדול יותר – ראוי שישפיל עצמו יותר ויותר והתורה באה לעזור :
" מדוע לא אמר בנשיא יהודה שהוא הראשון בדגל ראשון נשיא ויאמר כן נשיא נחשון בן עמינדב למטה יהודה שהרי בכל הנשיאים אמר נשיא....התשובה לראשונה שלא אמר נשיא לפי שהגדול כל עוד שהוא יותר גדול ראוי שישפיל עצמו יותר ולפי שנשיא יהודה הוא הגדול מכולם לא רצה להתגאות ולקרוא לו נשיא ובזה הותר השנית שלזה אמר וקרבנו בוא"ו כאלו כל האחרים הקריבו בראשונה". (תולדות יצחק על התורה, במדבר ז', יב)
אור החיים הקדוש (1696-1743, מרוקו וא"י) מסביר שני דברים נפלאים ובזה אני מבקש לעמוד. הראשון, נחשון בן עמינדב בכלל לא זקוק לתארים כאלו ואחרים. נחשון ראוי להקריב ראשון במשכן, מצד אישיותו, מכוח מעלתו וגם אם לא היה נשיא, הוא היה ראוי לעשות זאת. הוא לא זקוק לתארים, מעלתו, אישיותו, יכולותיו, עצמיותו מדברת את זה גם ללא תואר נלווה :
"למטה יהודה - ולא אמר נשיא ככל האמור בכל המטות, לומר כי ראוי הוא נחשון להקריב ראשון הגם שלא היה נשיא ומעלתו מצד עצמו, מה שאין כן בכל שאר הנשיאים כי מעלתם היא לצד היותם נשיאי השבט לבד. עוד ירצה להפליג מהותו שלא היה מחשיב עצמו כנשיא אלא כאחד מבני השבט". (אור החיים על במדבר ז׳, יב).
איזה נפלא זה שמעשיך מדברים ללא תלות בתואר המלווה אותך. איזה נפלא זה שאישיותך לא זקוקה לתואר שיחפה עליה. איזה נפלא זה שמעלתך, לא זקוקה לסיפור כיסוי בדמות תפקיד רשמי או רכב שרד. איזו עוצמה טהורה זו, כמה אמת נקיה וכמה ישירות. בלי בלבולים ובלי טשטושים.
כל הדיון הזה מגיע כחלק מהקרבת הקרבנות ולא בכדי. הבאת קורבן היא הקרבה פנימית, כמה ואמיתית שבכוחה להשפיע על המציאות כולה, כמו שמביא בהמשך "אור החיים" בדבריו על הפסוק. אדם הפועל מתוך אמונה אמיתית, הקרבה ומתוך רצון כנה לעשות טוב לאומה הישראלית – לא צריך כותרת, לא צריך תואר.
אדם שבוחר לפעול למען עם ישראל, למען החברה הישראלית, אדם הבוחר להיות שליח נאמן - אדם כזה לא ירדוף אחרי התואר וגודל הפונט במודעות המבשרות על בואו לא יהוו מכשול להתקדמות.
כמה פשוט – ככה קשה.
שנזכה להיות מה – "מקריבים" ולא מה- "נשיאים".
שבת שלום.