פרשנות | לא צינור להפשרת היחסים: ירדן ומצרים לא מתכוונות לייבא גז מישראל
נתניהו טוען כי ייצוא הגז הישראלי יביא לביסוס יחסי חוץ עם מדינות ערב ויגן על ישראל מחרמות. אך שני הטיעונים סובלים מהיעדר יסודות עובדתיים במקרה הטוב או ממעטפת הונאה במקרה הגרוע
צבי בראל
08.12.2015 | עודכן ב: 19:38 08.12.2015
"אין כרגע שום משא ומתן או פרויקטים בעניין ייבוא הגז מישראל לירדן. הכול מוקפא בשלב מכתב הכוונות שנחתם בין ירדן לחברת נובל אנרג'י", הבהיר היום (שלישי) שר האנרגיה הירדני, אברהים סיף. הודעתו של סיף מצטרפת להחלטה המצרית להקפיא את המו"מ על ייבוא הגז מישראל ומטילה סימן שאלה כבד על הצהרותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיהן ייצוא הגז יחזק את הקשר בין ישראל למדינות ערב.

לעומת מצרים, שמנצלת את יתרונותיה הכלכליים בתחום הגז כדי ללחוץ על ישראל לוותר על קנס בסך 1.76 מיליארד דולר שנפסקו לטובת חברת החשמל הישראלית, העילה להחלטה הירדנית עמוקה יותר. היא נשענת על ההתנגדות הציבורית נגד ייבוא גז מישראל, שכן "ייבוא גז מישראל פירושו כיבוש", כפי שקראו באחרונה מפגינים ירדניים בחוצות עמאן.

ממשלת ישראל צפויה להרוויח יותר משמונה מיליארד דולר ממכירת 15 מיליארד מ"ק גז לירדן (כפי שסוכם במכתב הכוונות), ובראיית המפגינים, כסף זה "ילך להעצמת הצבא הישראלי ולמימון הכיבוש". לא ברור אם ומתי ירדן תחזור בה מהכוונה לרכוש גז מישראל. כרגע היא חתומה על הסכם לייבוא גז נוזלי מקטאר באמצעות חברת "של" בהיקף של 250 מיליון מ"ק ליום למשך חמש שנים ובכוונתה לפרסם מכרזים נוספים להספקת גז נוזלי.

די בהחלטות שיצאו מירדן וממצרים בימים האחרונים כדי לחורר את תפיסת הביטחון שעליה השעין נתניהו את טיעוניו בדבר ההכרח להשתמש בסעיף 52, המאפשר לשר הכלכלה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים מטעמים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה. אולם נתניהו הגדיל לעשות והציג שני טיעונים נוספים. האחד מסביר שייצוא הגז יכול לשמש תשתית לביסוס יחסי חוץ עם מדינות ערב, ואילו השני מנסה לשכנע שמדינה שמייצאת גז מאוימת פחות על ידי חרמות.

אסדת קידוח הגז במאגר תמר, לפני שלושה חודשים
אסדת קידוח הגז במאגר תמר, לפני שלושה חודשים
צילום: תומר אפלבאום
עוד כתבות בנושא
לא מאוחר לתקן את המעוות: מתווה הגז החלופי של טרכטנברג 07.12.2015

רגע לפני אישור מתווה הגז: 22 העמדות שחייבים להכיר 06.12.2015

שני הטיעונים הללו סובלים מהיעדר יסודות עובדתיים במקרה הטוב וממעטפת הונאה במקרה הגרוע. יחסיה של ישראל עם המדינות שכרתו עמה הסכם שלום, מצרים וירדן, לא נשענו על גז או נפט (בשני המקרים מצרים הפרה ללא היסוס הסכמים חתומים שהיו לה עם ישראל), אלא על אינטרסים ביטחוניים, חלום כלכלי, הבטחה לפתרון הבעיה הפלסטינית ולחצים אמריקאיים. מצרים משתפת פעולה עם ישראל במאבק נגד הטרור ללא קשר לגז, ושיתוף הפעולה הביטחוני בין ירדן לישראל החל עוד לפני שנחתם הסכם השלום.

אם קיים איום על ההסכם הזה הוא איננו טמון בביטול אספקת הגז הישראלי לחברת החשמל הירדנית, אלא במה שירדן מגדירה ניסיונות השתלטות ישראלית על הר הבית. גם אם ישראל תציע לירדן עסקת גז חלומית, היא לא תוכל להחליף את האינטרסים הלאומיים של ירדן, להרגיע את המתנגדים לשיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות או לטשטש את הקרע בנושא הפלסטיני.

מה שנכון ביחס לירדן נכון ביחס לפלסטינים, שלא יוותרו על שאיפתם להקים מדינה גם תמורת כל הגז שטמון במאגרי ישראל. אשר למדינות ערביות אחרות, הגז הישראלי לא יוכל לשמש מנוף למערכת יחסים עם מדינות המפרץ שמפיקות גז בעצמן ומתחרות על שווקי אירופה, ולא עם מדינות המגרב, שם לאלג'יריה יש יתרון עצום. אגב, טענתו של נתניהו לפיה אספקת גז ישראלי למדינות ערב העניות עשויה לייצב אותן, מעוררת תמיהה אם לא גיחוך.

ללוב ותימן לא הועילו שדות הגז שמצויים בשטחן כדי לעמוד מול מלחמות האזרחים שעדיין מתחוללות בהן. באלג'יריה, ממפיקות הגז בגדולות באזור, התחוללה מלחמת אזרחים שבה נהרגו בשנות התשעים יותר ממאה וחמישים אלף בני אדם, ועיראק בוודאי לא תתרשם מן הטיעון של נתניהו על תפקידו של הגז כמייצב פוליטי. באזור אמנם קיימת לקוחה פוטנציאלית שייצוא הגז אליה עשוי לקדם את יחסיה עם ישראל. קוראים לה טורקיה, אבל ספק אם נשיאהּ, רג'פ טייפ ארדואן, מחפש כרגע הזדמנויות לשיקום היחסים עם ישראל. יתר על כן, טורקיה חתמה לפני שבוע על מזכר הבנות עם קטאר כדי לקבל ממנה כמויות גז ואף לבנות צינור גז למקרה שרוסיה תקפיא את מכירת הגז לטורקיה.

מעניין אם הטיעון השני, לפיו הגז הוא חומת מגן בפני חרמות וסנקציות, ישכנע את ולדימיר פוטין, שעליו הוטלו סנקציות אמריקאיות ואירופאיות למרות שרוסיה מייצאת כמחצית מן הגז שברשותה. אולי מנהיג איראן עלי חמינאי יקנה את הטיעון הזה, אבל זה יהיה רק אחרי שיוסרו הסנקציות שהוטלו על איראן, עוד יצואנית גז ענקית שחשבה כנראה, כמו נתניהו, שייצוא הגז והנפט יגן עליה. ומה עם הסנקציות שהוטלו על סדאם חוסיין במשך כתריסר שנים? גז לא הגן עד כה על שום מדינה מפני סנקציות, ונראה שהאיחוד האירופי לא יחזור בו מההחלטה לסמן מוצרים מההתנחלויות לכבוד ייצוא הגז הישראלי.

קשריה של ישראל עם מדינות ערב וחומת הבלימה נגד חרמות אינם תלויים באישור מתווה הגז או בחתימת הסכמי ייצוא הגז, אלא במתווה המדיני שישראל תציע לפלסטינים. כל ניסיון להציג את הגז כחלופה למהלכים מדיניים, לפתרון של שלום עם הפלסטינים שיפתח (אולי) את ערוצי הנגישות של ישראל למדינות ערב, הוא לא יותר מבלוף.