מזרח ירושלים תחילה

מלים רבות נכתבו במסגרת הוויכוח הניטש בין הימין לשמאל המדיני בישראל. לעתים נדמה שאת טיעוני הצדדים אפשר לתמצת בפשטות ב–"אמרנו לכם". אינני מעוניין להכביר מלים על ויכוח זה, שלא בידי כנשיא מדינת ישראל המנדט להכריעו, אלא דווקא לעסוק בקונצנזוס המדיני בין ימין לשמאל – או מוטב לומר ביסודות החסרים בו.   

בתוך עמי אני יושב ואני מוכרח לומר: שוכן כאן עם מפוכח ובוגר. עם, שגם במציאות מורכבת ואכזרית אינו נוהה אחר משיחיות, אלימות וגזענות. עם, שמבין את המגבלות שבנוסחה הוותיקה "שטחים תמורת שלום". עם אמיץ, העומד בצדק על זכותו וחובתו להגן על עצמו, ושאינו מעוניין לסבול מתוצאותיהן של טעויות הרות גורל בשם כמיהה נאיבית לפתרונות "אינסטנט" לסיום הסכסוך. 

כל מי שעיניו בראשו ורואה את המתחולל סביבנו, את גלי השנאה המכים בנו ברחובותינו, את הלהט האיסלאמי הפונדמנטליסטי המשגר ילדים לרצוח את בני גילם - מבין שלא במהרה נפריח כאן יונים יחד. אכן, ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני, בשדרה המרכזית של החברה הישראלית התפתחה בשני העשורים האחרונים הסכמה על עקרונות יסוד חיוניים. התפתחה הבנה בריאה בנוגע לשכונה הקשה שבה אנחנו חיים, לצד הכרה בחובה לשמור על ערכי היסוד שלנו גם במציאות מורכבת. 

אך לפיכחון זה, להסכמה רחבה זו, חסרה קומה נוספת - חיונית לא פחות. לא מספיק להישיר מבט אל המציאות הקשה, אלא יש לזהות היכן וכיצד אנחנו יכולים לפעול בה. גם אם לסכסוך אין לוח זמנים ברור אנחנו מוכרחים להטעין את ההסכמה הלאומית ביסוד נוסף – בהשקעה פעילה ונחושה בשיפור הסיכוי שאי פעם נוכל לחיות כאן יחד, יהודים וערבים, תהא הקונסטלציה המדינית אשר תהא. מימין ומשמאל איננו פטורים מלשאול עצמנו גם היום, מה הירושה החיובית שלנו לדורות הבאים? לצערי הרב, כנראה שלא נוריש להם שלום, אבל נוכל להוריש פריצות דרך. גם אם מקומיות, גם אם ראשוניות. גם אם לא במישור סיום הסכסוך אזי בבניית האמון בין שני העמים, כך שהדורות הבאים לא יתחילו, כפי שאנחנו היום, בנקודת האפס. 

בלהט הוויכוח המדיני הסוער (גם אם לפרקים מדומה) שבין ימין לשמאל, נראה ששני צדדי המתרס הפוליטי זנחו אמת פשוטה שצריכה לעמוד בבסיסו של כל דיון. השמאל בשם פרדיגמת "ההפרדה", והימין בשם אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה, הזניחו את העובדה שערביי ארץ ישראל, הפלסטינים, כבר כאן, בהווה, לצדנו ובתוכנו, והם אינם הולכים לשום מקום. הפרדה לא "תעלים" אותם וכך גם ארץ ישראל השלמה לא "תבלע" אותם. הפרדה לא תהפוך אותם ל"בלתי נראים" או ל"בלתי עוינים", כפי שארץ ישראל השלמה לא תהפוך אותם לאוהבינו או לידידינו. המפתח ההכרחי אפוא לכל הסדר עתידי הוא התחלת ביסוסו של אמון בין הצדדים בהווה, עכשיו. הבנה זו, חייבת להיות נקודת הפתיחה של הדיון, הן בתל אביב והן בשומרון. 

ממשלות שמאל וימין כאחד, כולנו, מתעלמים מהצורך הדחוף לבנות יחסים בין יהודים לערבים, במדינת ישראל ומחוצה לה. במובן זה כולנו נוהגים בהווה כבנות יענה בשמו של עתיד לא ידוע. מזרחה של ירושלים, זו הבוערת עכשיו, היא המשל והנמשל לשיתוק מימין ומשמאל. קרוב ל–50 שנה נמצא מזרחה של ירושלים בריבונות ישראל. השמאל, בשם פרדיגמת "ההפרדה", סירב להשקיע בשכונותיה בשל הזמניות לכאורההמרחפת מעל סוגיית ירושלים המאוחדת. לכן השמאל לא ראה לנכון לממש את ריבונותנו בה ולחתור להשוואת תנאי החיים בין מזרחה של העיר למערבה. הימין, מצדו, מטעמים של מאבק אידיאולוגי וחוסר תמיכה ציבורית במהלך זה, גם לא מצא לנכון להשקיע במזרח ירושלים ועל ידי כך לאחד את העיר בפועל. התוצאה היא שבשם ויכוח על פתרונות עתידיים הקפאנו והדחקנו את הטיפול במזרח ירושלים, וכך הפקרנו, ממש כך, הן את ביטחון תושביה היהודים והן את רווחת תושביה הערבים. ואולם, האם באמת יש מי שחושב, מימין או משמאל, שכשיותר מ–70% מתושבי מזרח העיר חיים מתחת לקו העוני, מקדם הדבר את האינטרס הישראלי? האם מישהו חושב שמוטב שהטיפול בביוב הזורם ברחובות מזרח העיר ימתין ל"קץ הסכסוך", או לחילופין מקרב אותו? האם מישהו חושב שהשלכותיהם של הפערים הכלכליים התהומיים ייעצרו בגבול אמתי או פיקטיבי?

בלהט המחלוקת על גבולותיה של הארץ ועל אופיים של שכנינו, על אופי ההסדר או על היתכנותו, אנו מתעלמים מהכורח לנהל את היחסים שבין ערבים ליהודים בהווה. אותו הווה שבו חיים אנשים, ילדים ונוער משני הצדדים. אותו הווה שבו מתעצבת התודעה שלהם ושבו מתגבש מסלול חייהם. 

הקונצנזוס הדרוש לנו היום, מימין ומשמאל, הוא על הצורך לשרטט מהר ככל האפשר את הצעדים אותם היינו צריכים להתחיל כבר אתמול. אותם צעדים שישפרו את מצבנו היחסי ללא תלות בוויכוח המדיני־טריטוריאלי. אותם צעדים שמובן לכל בר דעת שהם משרתים את האינטרס הישראלי – התועלתני והמוסרי. כך למשל, ללא תלות בשאלה אם יש או אין פרטנר, מובן שהקמתה של עיר פלסטינית מודרנית דוגמת רוואבי היא אינטרס ישראלי. ללא תלות בשאלה אם יש או אין פרטנר, טיפוח ערוצי קשר נוספים, מלבד זה של שיתוף הפעולה הביטחוני, בין הצד הישראלי לפלסטיני הוא אינטרס ישראלי. שיתוף פעולה בין אנשי עסקים, בין אנשי חינוך ותרבות ישראלים לפלסטינים מקדם את מצבנו היחסי. האם יש מי שאינו רואה חשיבות בכך שרוב הציבור היהודי, ולא רק בודדים, ידבר ערבית?

בכל הנוגע לקידום היכרות השפה ונכסי התרבות, לקידום ההידברות וערוצי תקשורת משותפים, בכל הנוגע לשיפור איכות החיים, השקעה בתשתיות ויצירת בסיס לשיתופי פעולה כלכליים ואחרים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל ומחוצה לה, בכל מה שנוגע לאלה היינו כולנו צריכים להתחיל כבר אתמול, ואין אנחנו פטורים מלעסוק בכך היום.

אנחנו חייבים לבודד את המחלוקת המדינית על גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל וצביונה מאותן פעולות נחוצות שמובן שהן אינטרס ישראלי מובהק. עלינו לחתור להסכמה רחבה, לא רק באשר למה שנראה שלא ניתן להשיג היום, אלא גם ביחס למה שניתן. בעניין זה, אסור לנו לאפשר לרגשות הקשים, מוצדקים ככל שיהיו והם אמנם מוצדקים, להשתלט על השכל שלנו, על החתירה הנחושה והבלתי מתפשרת להבקיע היכן שניתן - כאן ועכשיו. 

משימתו של הדור הזה היא לבנות אמון בין ערבים ליהודים. ההבקעה הרלוונטית עבור הדור הזה נמצאת בתחום ההווה, מתוך קבלת המשוואה הפשוטה לפיה יש קשר הדוק בין רווחת ערביי הארץ, בין הבנתנו את תרבותם, דתם ושפתם, לדמותנו ורווחתנו. בפרסומים של ועידת "הארץ" לשלום מופיעה יונת השלום, לכודה בקוביית קרח. לצערי, אני חושש שעוד רחוק היום שנראה את היונה הזאת עפה ועלה של זית בפיה, אבל אנחנו מוכרחים, לפחות להתחיל, להמיס את הקרח. 

הכותב הוא נשיא מדינת ישראל